מאמרי הפרשה - פרשת תצוה

ל' שבט התשפ"ה | 28/02/2025 |  13:25 

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כז, כ)

הזכרת משה בפרשה
כתב הרא"ש בפירושו לתורה: תמצא בכל הפרשיות שבתורה, מאז שנולד משה עד תחילת משנה תורה [-ספר דברים], ששמו של משה נזכר בהן, מלבד זאת הפרשה ששמו של משה לא נזכר בה, ותמוה הוא. ושמעתי מפי הרב דן אשכנזי ז"ל להסביר, לפי שמשה אמר לפני הקב"ה על מחילת העגל דבר קשה: "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב), [ואפילו שמשה אמר כן, רק בתנאי שהקב"ה לא ימחל להם, והרי הקב"ה מחל להם, מכל מקום הרי] חז"ל אמרו (מכות יא.): "קללת חכם אפילו על תנאי היא באה", לכן אמר הקב"ה: אעשה לך לפנים משורת הדין, אמחה אותך מפרשת "תצוה" שכתבתי, וזו היא הקללה שעשתה רושם, שבפרשה זו לא נקרא שמו. עד כאן דברי הרא"ש. דהיינו שקללת חכם מרוב עוצמתה, אפילו אם היא נאמרת על תנאי, היא מתקיימת, ולכן נמחה שמו של משה מפרשה זו.
וכן כותב בעל הטורים: לא הזכיר משה בזה הסדר מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה, אין פרשה שלא הוזכר בה, והטעם שלא הוזכר בפרשה זו, משום שאמר: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", וקללת צדיק אפילו על תנאי, היא באה, ונתקיימה בזה. עד כאן דברי בעל הטורים.
וככה גם מפורש בזוהר הקדוש (פנחס דף רמו.) שהטעם שלא הוזכר משה בפרשת תצוה, הוא משום שכביכול קילל את עצמו ואמר "מחני נא מספרך".
והנה דבר זה נרמז במילה "ואתה" שהיא ראשי תיבות: ובעבור אמרו תמחה העלימו.
מדוע דוקא בפרשת תצוה ולא בפרשה אחרת
ומדוע נבחרה דוקא הפרשה הזו שלא יוזכר בה משה, ולא פרשה אחרת?
יש לומר, כי פרשה זו עוסקת בענייני כהונה, ומשה לא היה כהן. ויש להוסיף, מה שאמרו חז"ל (זבחים קב.) שמתחילה בחר הבורא יתברך במשה שהוא יהיה הכהן וממנו יצא זרע הכהונה, ואהרן אחיו נבחר להיות לוי, שנאמר "הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא" (שמות ד, יד), שהיה אמור להיות הלוי ולא הכהן. ורק כאשר אמר משה לפני ה' יתברך בסנה: "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד, יג) ופירש"י שם, "ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן", אזי ניטלה ממנו הכהונה, וניתנה לאהרן אחיו, ומשה נהיה לוי. וכדי שלא יתבייש משה בזה שאינו כהן, לכן לא נזכר שמו דוקא בפרשה של כהונה. (נחל קדומים)
ומורנו ורבנו רבי יוסף חיים זצוק"ל (עוד יוסף חי בתחילת כי תשא) נתן רמז בזה שנמחה שמו דוקא מפרשת תצוה: משה אמר "מחני נא מספרך", המילה "מספרך" היא אותיות "מספר-כ", ופרשת תצוה היא הפרשה הכ' מתחילת ספר בראשית והיא הספר הכ', [בבראשית יש י"ב פרשיות, ותצוה היא פרשה ח' בספר שמות].
טעם נוסף למה משה לא הוזכר דוקא בפרשה זו, מובא בשם הגר"א מוילנא זצ"ל (דברי אליהו): פרשת "תצוה" נקראת [כמעט] תמיד בשבוע שיחול בו ז' באדר, יום פטירתו של משה רבינו ע"ה, והיודע תעלומות ידע, כי בשבוע זה יסתלק משה למרום, ורמז לנו את זה כאן, בכך שלא הזכיר את שמו בפרשה, לקיים מה שנאמר (קהלת ח, ח): "ואין שלטון ביום המוות".
אסור לאדם לקלל עצמו
בספר ישמח משה (דוויק) כותב, שמכאן למדנו אזהרה, שאסור לאדם לקלל עצמו אפילו על תנאי. וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (פנחס דף רמו.) שיש ממונה בשמים שעומד ומצפה לשמוע אדם שמקלל עצמו, ומיד מקיים את קללתו! ואומר הזוהר שעל זה אמר דוד המלך (תהלים לט, ב) "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי". שה"רשע לנגדי" הוא אותו ממונה.
קללת חכם אפילו על תנאי היא באה
והצדיקים צריכים להיזהר כפליים, כי מאחר והבל פיהם קדוש, מרוב עסקם בתורה, ומחמת שנשמרים מדיבורים אסורים, על כן יש חשיבות מיוחדת בשמים לכל דיבור שיוצא מפיהם. ולכן אמרו חז"ל (מכות יא.) ש"קללת חכם אפילו על תנאי היא באה". (לבוש יוסף)
ומסופר בגמרא (שבת קח.) על רב, שהיה חולה מעיים, ושמואל שהיה רופא, ידע שרפואתו של רב תהיה רק אם יתאפק ולא יתפנה מיד. ולכן ביקש שמואל מבני ישיבתו, שכאשר יבוא רב לישיבה וישאל היכן בית הכסא, אל תגלו לו, ובכך יהיה מוכרח להתאפק ויתרפא, וכן היה. אבל מכיון שרב הצטער שלא גילו לו היכן בית הכסא, אמר: "יהי רצון שמי שמצער אותי, לא ישארו בניו בחיים!", ובגלל שיצאה הקללה הזאת מפיו של רב, נפטרו בניו של שמואל, ולמרות ששמואל התכוון לטובתו של רב, מכל מקום מכיון שיצאה קללה מפי הצדיק, נברא המלאך המשחית.
משה רבינו הוזכר בדרך רמז
וכתב הגאון מוילנא (דברי אליהו), דאף שלא נזכר שמו של משה בפירוש, מ"מ שמו נרמז, כי בפרשה יש מאה ואחת פסוקים, כמספר מילוי האותיות של המילה "משה", מם שין הא, שעולות גם כן מאה ואחת. ומספר זה הוא גם כמנין "מיכאל", שהוא שר ישראל, והוא הכהן הגדול בבית המקדש העליון (ראה גמרא מנחות קי.).
משה רבינו לא רצה להיות מוזכר בעניני כהונה
ובאמת עיקר דברי חז"ל שמשה לא הוזכר משום שאמר "מחני נא" טעונים הסבר, שהרי משה שאמר "מחני נא", כוונתו היתה למסור נפש עבור כלל ישראל, ומסירות נפש לכלל ישראל, זו מדרגה עליונה מאוד שאין כל אדם יכול להגיע, וכוונתו היתה לומר לקב"ה, שאם אינך מוחל לכלל ישראל, למה לי חיים, והסכים שכל מעלותיו הרוחניות יתבטלו, ובלבד שעם ישראל ינצל.
ובספר ישמח משה (דוויק) מסביר, שכוונת משה רבנו ע"ה הייתה לומר, הרי אני כנגד ששים ריבוא נשמות של עם ישראל (כמפורש בשיר השירים רבה ד ב), ולכן "מחני נא" אני לבדי במקום ששים ריבוא. וזה לימוד על גדולתו של משה רבנו, שהרי זה השיא של אהבת ישראל, ומסירות נפש לכלל ישראל, ואם ככה, מן הראוי היה, שהקללה של משה על עצמו תתבטל, ושמו לא ימחה מהפרשה?
והתשובה היא, יש לומר, שגם לולי הקללה, היה רצונו של משה רבינו ע"ה שלא יוזכר שמו בפרשת תצוה, מאחר והפרשה כולה עוסקת בדיני כהונה, בגדי כהונה, חינוך הכהנים לעבודה ועוד, ומשום כבודו של אהרן לא רצה משה להיזכר, ולכן הקב"ה מילא אחר רצון עבדו ולא הזכיר את שמו. (אמרות טהורות. אמרי חן)
אתה תהיה המלך המצוה
ויש מפרשים שמה שלא הוזכר, זה לא עונש למשה, אלא זה דווקא מעלה ושבח עבורו, שנתן לו הקב"ה כאן את שרביט המלכות שנאמר "ואתה תצוה", שהרי בכל מקום המלך הוא המצווה, וכאן משה נתמנה על ידי השי"ת שיהיה הוא המצוה לבני ישראל וכמו שכתוב בתוספות השלם (כאן) "ואתה תצוה - כמו מלך המצווה". ע"כ. וכך אמר מלכו של עולם למשה: הנני נותן לך את שרביט המלוכה ועתה תהיה גם אתה המצוה בדבר זה את בני ישראל ולא רק אני, וזהו שנאמר "ואתה" - בתוספת וא"ו, כלומר, חוץ ממני גם אתה תהיה המצוה. משל למלך שאחד משריו ואוהביו חרף את נפשו בשביל להציל את בנו יחידו אהובו ממות, והמלך גמל עמו בכך שמינה אותו לשמש מלך על עמו, להראות לו בזה את תודתו וחיבתו אליו.
וכן הוא אצלנו, בראות ה' יתברך את גודל אהבתו ומסירותו של משה רבנו ע"ה כלפי ישראל, שמסר נפשו עליהם בחטא העגל ואמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב), כדי להציל אותם מכליה ח"ו, השיב לו "ואתה תצוה את בני ישראל", כלומר הנני גומל עמך וממנה אותך שתהיה אתה הנגיד המצוה לעמי ישראל.
ומלבד זאת, בהמשך הפסוק כתוב "ויקחו אליך שמן זית זך", ואפילו שהשמן הוא לבית המקדש, הקב"ה לא אמר "ויקחו לי" אלא יקחו 'אליך', שיהיה השמן על שמך, כי אתה הוא זה המצוה עליהם בדבר זה. (אמרות טהורות)
"ואתה" - מילת שבח למשה רבינו
ומרן הקדוש רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל בספרו "מחשוף הלבן", מוסיף וכותב, שלשון 'ואתה' הוא חשיבות וגדולה: ומביא דברי הזוהר כאן (שמות דף קע"ט ע"ב) שמעיר למה התורה אומרת "ואתה תצוה" ולא בקיצור "וציווית", וכן נכתב להלן (כח, א) "ואתה הקרב אליך" ולא "והקרבת אליך" ועוד כהנה בפרשתנו, מהו עניין אריכות המילה "ואתה"?
ומבאר, דמילת "ואתה", באה להורות על שלימות משה רבנו ע"ה, ועל שבחו אצל הקב"ה עד היכן מגיע, שכמו שהקב"ה נקרא "ואתה", כמו שכתוב (תהלים כב, ד): "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", וכן כתוב (נחמיה ט, ו): "ואתה מחיה את כולם", כך גם הקב"ה קרא למשה רבנו בשם: "ואתה".
משה תיקן את נח כאשר לא הוזכר בפרשה
הסבר נוסף מדוע לא הוזכר שמו של משה בפרשה הוא כי הנה ידוע שהמבול נקרא "מי נח" כמו שנאמר (ישעיה נד, ט) "כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ", ולכאורה תמוה, למה קוראים למבול מי נח, הלא אדרבה, נח הוא זה שהציל את ההמשכיות של העולם, ואם כן, למה לקרוא למים המשחיתים על שמו?
ואומר הזוה"ק (נח דף סז:) שנח פגם בכך שלא התפלל על בני דורו ולא הצילם. וכמובא בזוהר (זוהר חדש נח דף לח:): "בשעה שיצא נח מן התיבה וראה את החורבן הנורא, התחיל לבכות ואמר, רבונו של עולם, נקראת רחום, היה עליך לרחם על בריותיך. השיבו הקב"ה, רועה שוטה, עכשיו אתה אומר זאת? בשעה שאמרתי לך 'כי אותך ראיתי צדיק לפני' אמרתי לך זאת כדי שתבקש רחמים על העולם". ולכן, נקרא המבול "מי נח" על שמו.
וכתב רבינו האריז"ל (ספר הליקוטים סוף פרשת בראשית), שכדי לתקן פגם זה, התגלגל נח במשה רבנו, ועל ידי שהתפלל משה על ישראל בחטא העגל, ומסר את נפשו כדי להצילם, ואמר "מחני", שזה אותיות "מי נח", תיקן את מה שפגם נח. והחיד"א (נחל קדומים) רמז את זה בתיבות "מחני נא", שהן אותיות "מנח אני", ולכן משה לא נזכר בפרשת תצוה, למרות שנמחל חטא העגל, כי זה חלק מהתיקון לנשמת נח.
והנה משה רבנו תיקן את נח דוקא בחטא העגל, כי בשני המקרים הללו, דור המבול וחטא העגל, היו דינים בעולם שאיימו להשמיד את הנפשות הפועלות. במבול, כל באי העולם, ובחטא העגל, עם ישראל. אלא שמשה לא עשה כמו נח אלא עמד בתפילה לפני השם יתברך לפני צאת הגזרה לפועל, והיה מוכן ששמו ימחה מהתורה למען עם ישראל, ומסר את נפשו על עם ישראל, ובזה תיקן את חטא נח (מגלה עמוקות פרשת ואתחנן, אופן ק"ץ).
ולכן אמר לו הקב"ה אחרי חטא העגל לבנות את המשכן, והכוונה לומר לו בזה, אתה לא תהיה כמו נח, אתה תעשה משכן שיאיר לכל העולם, שיחבר את כל הנשמות מחדש, כי במשכן כל אחד הביא את החלק והתרומה שלו, ומשה רבנו חיבר את הכל ועשה מהכל משכן אחד, ונמצא שהמשכן, כולם שותפים בו, והוא הנותן כח שלא יהיה מבול כלל. אבל התיבה של נח, לעומת המשכן, הצילה רק יחידי סגולה מהמבול, והכלל לא היו שותפים בו (מגלה עמוקות פרשת ויקרא האופן הי"ז).
והנה דבר זה רמוז בפסוק: "ואתה תצוה", במה מתקן משה רבנו את היקום שנמחה בזמן נח? על ידי "תצוה", לשון "צוותא", להיות מאוחדים יחד כולם כאיש אחד בלב אחד, בבניית המשכן.
משה גלגול של נח שת והבל
ובאמת שמשה רבנו היה גלגול גם של הבל ושת בני אדם הראשון, מלבד נח, ומובא בספרים הקדושים (ילקוט ראובני ונחל קדומים) בשם הרב מגלה עמוקות, שהמילה האחרונה בפרשה תרומה היא "נחשת" שנאמר "וכל יתדות החצר נחשת" והמילה הראשונה בפרשתנו היא "ואתה", והסמיכות הזו "נחשת ואתה" באה לרמוז שמשה היה הגלגול השלישי של הבל, אחרי שנתגלגל בשת ונח, כי "נחשת ואתה", היינו: נח-שת, ואתה [היינו משה].
וזה מה שנאמר בתהלים (מה, ג) "יפיפית מבני אדם", שפסוק זה נאמר על משה, ו"מבני אדם" פירושו מבני אדם הראשון, דהיינו שת והבל בני אדם הראשון, שמשה בא לתקנם. והפסוק מסיים "הוצק חן בשפתותיך", וזה רומז לנח שנאמר בו "ונח מצא חן", וגם "חן" אותיות "נח".
והנה ראשי תיבות של המילה "משה" הם משה שת הבל. ולמה לא נזכר גם נח, והיה צריך לקרותו "מנשה" - שזה ראשי תיבות "משה נח שת הבל"? ומתרץ בעל החתם סופר (בספרו תורת משה) שמשה על ידי שהוריד את התורה, תיקן את ענין העבודה זרה שהיתה בימי נח, ולכן נקרא משה בלי האות נ'. אבל באמת, בימי השופטים, כאשר עם ישראל חזרו לסורם לעבודה זרה, שם מכונה משה רבינו "מנשה" (ראה שופטים יח, ל) כי מנש"ה ראשי תיבות משה נח שת הבל, כי שוב היה צריך לתקן גם את ענין עבודה זרה שהתחילה בדורו של נח.
וכן כתוב (שמות ג, ב) "וירא מלאך ה' אליו ה' בלבת אש", "לבת" הם האותיות שמשלימות את האותיות שבמילים ש"ת הב"ל שלא מפורשות במילה "משה", שהם ת' ב' ל', אתיות "לבת".
ואם כן ראינו עתה מדוע משה רבנו מסר עצמו למיתה עבור עם ישראל, כי בגלגול הקודם לא התפלל להציל את העולם מן המבול ועתה מתקן הדבר ומוסר עצמו למען עם ישראל, אלא שעדיין צריך עוד מעט תיקון, והוא שלא יכתב שמו בפרשת תצוה ואז נתקן הכל.
ובספרים הקדושים ביארו מדוע קוראים לתיבת נח תיבה? הרי בכל מקום קוראים לתיבה בשם ספינה או אוניה. בפרשת ויחי, כשמברכים את זבולון כתוב: "זבולון לחוף ימים ישכון, והוא לחוף אוניות". וכן מצינו אצל יונה האוניה חישבה להישבר (א, ה) "ויונה ירד לירכתי הספינה". ואם כן מדוע אצל נח זה נקרא 'תיבה'?
וכתבו לבאר דהמילה תיבה מרמזת ל"בית ה'" דהנה בציווי הקב"ה לנח בבניית התיבה, אנו מוצאים מידות מדויקות לאורכה, לרוחבה ולגובהה וכמו שנאמר (בראשית שם): "וזה אשר תעשה אותה, שלוש מאות אמה אורך התיבה, חמישים אמה רוחבה ושלושים אמה קומתה". המבנים היחידים בתורה, המתוארים במידות מדויקות כגון אלו, הם המשכן וכליו.
ומעתה יובן מדוע משה רבנו לא מוזכר בפרשת תצווה, כי הוא התיקון ל"נח". מסיים את פרשת תרומה "נחשת ואתה" - נח, שת ואתה. ושלושתם באים לתיקון בפרשה זו. ולמה בפרשה זו? כי היונה היא הדוגמה של משה רבנו. כמו שהיונה הביאה זית טרף בפיה, הביאה שמן לעולם, התיקון שלך זה ויקחו אליך שמן זית. נח סיים את תפקידו בתיבה כשהביאה היונה עלה זית טרף בפיה.
ומשה רבנו, ממשיך דווקא מהמקום שבו נח הפסיק, שנח קיבל עלה זית ולא הדליק מזה שמן, לא הדליקו מנורה בתיבה של נח - משה רבנו ממשיך בנחושת ואתה, נח שת ואתה. איפה שנח עצר שם אתה מתחיל "ויקחו אליך - אליך דווקא - שמן [שת משה נח] זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". לכן אומר הרב חיד"א (בס' דבש לפי מערכת פ"א אות ג, וכן בס' נחל קדומים אות ב) שפרשיות תרומה ותצווה הן פרשה אחת, כי זה נגמר בנחושת ומתחיל ב"ואתה", שזה החיבור של שלושתם ביחד. לכן שלושתם באים דווקא בעניין של שמן, כי זה התיקון של שלושתם ביחד.

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)

מעלת תפילת הנדכאים
"זך כתית" - מי הוא זך? מי שכותת וכותש ליבו לפני הקב"ה, דכתיב (תהלים נא, יט) "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה". (תוספות השלם)
וכן מובא בזוהר הקדוש (ח"ג דף קצה ע"א), שיש שלושה מיני תפילות: "תפילה למשה", "תפילה לדוד", ו"תפילה לעני", וגדולה היא תפילה לעני, שלבו נשבר בקרבו, ואין נשבר כלבו של העני, ועל כן אומרים (בנשמת כל חי) "צעקת הדל תקשיב ותושיע" - הקב"ה מקבלה, וכן נאמר (תהלים לד יט) "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע".
ומסבירים (ראה באר אברהם מסלאנים ליקוטים) שהמילה "דל" היא מלשון הכתוב (ישעיה לח, יד) "דלו עיני למרום" דהיינו נישאו והורמו עיני למרום, שהעני נושא עיניו למרום. והקב"ה מקבל תפילת הדל דהיינו מי שתולה תקוותו אך ורק בה' יתברך.

תפילה על רוחניות מתקבלת

ויש מסבירים (בית אברהם מסלאנים) ש"צעקת הדל", הכוונה לתפילת הדל ברוחניות, שמבקש ומתחנן להקב"ה: "דלני" - הרם אותי משיפלותי הרוחנית וקרבני אליך, ואז בודאי הקב"ה מקשיב ומושיע. כי בעת שאדם מבקש על ענייניו הגשמיים, יש חשבונות למעלה, האם למלא מבוקשו והאם זה טוב בעדו, אבל כאשר מבקש רוחניות, אין ספק שזה טוב בשבילו, ועל כן נענה.
ולפי זה מבארים את הכתוב כאן: "ואתה תצוה", אם עם ישראל רוצים שאשמע תפילתם, אז "תצוה" שזה ראשי תיבות, צעקת הדל תקשיב ותושיע, שיבקשו וירימו את עיניהם למרום לכל ענין, ובפרט בענינים רוחניים.
רמז להדלקת הנרות לנשים בשבת
"תצוה" בגימטריה "נשים צוה", מכאן למדנו הדלקת נר לנשים מן התורה. "נר תמיד" בגימטריה "בשבת". וכך משמעו: ואתה תצוה הנשים להעלות נר תמיד בשבת. (תוספות השלם בשם רבינו אפרים)
בזכות הנר - יזכו בבנים מניצוץ משה רבינו
יש להעיר למה הוסיף תיבת "אליך", והרי היה יכול להיות כתוב ויקחו שמן וכו'? וכדי לתרץ את זה, נקדים את מאמר חז"ל (שבת כג:): "הרגיל בנר [שבת] יהיו לו בנים תלמידי חכמים".
והנה אמרו רבותינו ז"ל (ראה תיקוני זוהר דף קיב ע"א) כל מי שהוא תלמיד חכם הוא ניצוץ ממשה רבינו ע"ה, ולכך אמרו בגמרא האמוראים אחד לשני "משה שפיר קאמרת", יען כי ניצוץ משה רבנו מתנוצץ בו.
ולפ"ז מובן בסיעתא דשמיא מה שהוסיף תיבת "אליך", שבזה רמז ה' יתברך למשה רבינו ע"ה, שמי שרוצה שבניו יהיו תלמידי חכמים, כלומר שיולידו ולד שניצוץ ממך יאיר בו, שמן זית זך - שיזהרו בהדלקת נרות שבת, ובזה יזכו לבן חכם שיתנוצץ בו האור שלך. (פני דוד)
וזה שנאמר "כתית למאור". תיבת "למאור" בגימטריא "זרע", שיהיה צדיק וקדוש. וזהו "שמן" ראשי תיבות ש'תהא מ'שפחה נ'קיה, וכן "זך" ראשי תיבות ז'כרים כ'שרים, וכל זה בעבור שהיו נזהרים בהדלקת נרות שבת. (ענג שבת אדר תשס"ט)
מעשה באביו ואימו של רש"י הקדוש
ומעשה באימו של רש"י זי"ע, שהיתה צדקת וזהירה בהדלקת נרות שבת. ופעם אחת בערב שבת, לא היה להם כסף לקנות שמן. ובעלה לא היה בבית ומכרה את הצעיף שעל ראשה שהיה לה מיותר וקנתה שמן לנרות שבת, ואמר השי"ת בזכות המצוה הזאת יהיה לה בן שיאיר עיני ישראל בתורה, וזהו רש"י זי"ע שהאיר עיני ישראל באור תורתו. למדנו מהמעשה הזה שיזהרו הנשים בהדלקת נרות שבת, ויזכו לזרע נאמן תלמיד חכם.
ואגב כך נזכיר מעשה נפלא ברבי יצחק אביו של רש"י, שהיתה לו מרגלית אחת, ובא סוחר גוי לקנותה, בגלל שהיא היתה מתאימה לעין של העבודה זרה שלהם שנאבדה, ומכיון ששמע ר' יצחק שזה בשביל עבודה זרה, אמר לגוי תביא לפני שני עדים ואתן לך. והשוק היה על שפת הים, וכאשר הלך הגוי, עמד רבי יצחק ואמר: רבונו של עולם, אני רוצה להפסיד כמה אלפי דינרי זהב בשביל שישאר העבודה זרה עיוורת ולא יעבדוה, וזו המרגלית שבידי היא הזוג של עין ע"ז בדיוק, ותיכף זרקה לים. ואז אמר השי"ת: אתה הפסדת ממון רב כדי שיהיה עיור ע"ז ושלא יעבדוהו, בזכות זה תזכה לבן שיאיר עיני כל ישראל בפירוש התורה, וזכה לרש"י הקדוש זי"ע, שהכל נצרכים לפירושו.
ור' יצחק אחר שהפסיד המרגלית הלך וישב על שפת הים שהשי"ת ישלח לו פרנסתו ממקום אחר, כי לא היה לו במה להתפרנס. ראה אותו ציד אחד, אמר לו הצייד "תן לי איזה פרוטות ואני אשוט בים ומה שיבא לידי זה מזלך", והכניס ידו ומצא כמה פרוטות ונתן לו, וטרח ולא מצא, וכשרצה לעלות. האיר השי"ת עיניו וראה תיבה והעלה והיתה מלאה מרגליות, ונתן לו עוד בשכרו, והלך ומכר ונתעשר.
וכאשר יש בן תלמיד חכם, בזכותו הוא מציל גם נפש אביו ואמו מגהינם, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קד.) "ברא מזכי אבא".
ויש לרמוז את זה במה שכתוב "להעלות נר תמיד", "נר" ראשי תיבות נ'פש ר'וח, שהשי"ת מציל ומעלה נפש ורוח אביו ואמו בזכות התורה והמצות שמקיימים בניהם אחריהם בלימודים, לעילוי נשמתם, והולכים בדרכי התורה והמצוה, וזהו עיקר הבנים לאדם שיאמרו העולם אשרי מי שילדו וגדלו. (ענג שבת אדר תשס"ט)

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)

פסוק זה רומז לתורה ולומדיה
איתא בגמ' ברכות (נז.) "הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה, שנאמר: שמן זית זך כתית למאור". ו"מאור" הוא התורה, והמנורה היא משל לתורה, והיא מקור החכמה, כמו שאומרת הגמרא בבבא בתרא (כה:): "הרוצה להחכים, ידרים, שמנורה בדרום".
"כתית" אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם לילך למקום תורה. "להעלות נר" - כל מעשיהם ומחשבותיהם להעלות נשמתם שנקראת "נר" תחת כנפי השכינה. (תוספות השלם)
ובזוה"ק (ח"ג דף רמ"ז ע"א) מבואר ש"שמן זית זך" - זו התורה. "כתית למאור" - כמו שלוקחים רק את הזיתים המשובחים ממרום העץ שהתבשלו מהשמש, ולא די בזה, אלא שלוקחים רק את הטיפה הראשונה של השמן, כן התורה צריכים לעמול בה, ויכתוש האדם את עצמו עליה יומם ולילה, כדי שיזכה להבין את הכתוב בה וגם לזכור ולשמור אותה אצלו, שלא ישכח את מה שלמד.
והגמרא (הוריות יג:) אומרת, ששמן זית מחזיר לימוד תורה שנשכח. ורבותינו עמדו כאן על החשיבות לזכור את לימוד התורה שלומד, ועל הדרכים המביאות את האדם לזכור את התורה, ובעזרת ה' נביא חלק מהדברים ואח"כ נכתוב כמה סגולות לזכרון מפי ספרים וסופרים.
כמה עצות לזכור את הלימוד
בספר "לחם לפי הטף" אסף כמה סגולות ועצות לזכור את מה שלומד:
א. לשנות פרקו מאה ואחת פעמים. וכמו שאמרו בגמרא בחגיגה (ט:) "אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחת פעמים".
וזה נרמז במילה "תֵ-צוה" תלמד ותחזור צו"ה פעמים, צו"ה גי' מאה ואחד, ואז לא ישכח ולא יצטרך שמן זית. וזה מה שכתוב (תהלים לג, ט): "כי הוא אמר ויהי הוא צוה - ויעמוד", "צוה" גימטריא מאה ואחד, ללמדך שאם חוזרים מאה ואחד פעמים על הלימוד, הוא יעמוד לעולם.
וזה שאמרו רבותינו (פסחים נ. ובעוד מקומות בש"ס) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. "לכאן" - עולה בגימטריא מאה ואחת, ואז "תלמודו בידו".
וזה רמז בעל הטורים בפסוק (שמות לב, לד) "הנה מלאכי ילך לפניך" "מלאכי" - גימטריא מאה ואחד, ומלאכי - זה מיכאל המיוחד לי, שמלאך מיכאל הולך לפניו קודם שימות, ולא זה בלבד אלא שמת בנשיקה, וזה הרמז "ישקני מנשיקות פיהו" גימטריא מאה ואחד, לפי שהטריח פיו ושנה מאה ואחד, מת בנשיקות פיהו.
ועוד פירש בעל הטורים שם: דהמילה "מלאכי" גימטריא מאה ואחד. והמילה "ילך" גימטריא "הלכה", כלומר, אם שנה וחזר על ההלכה מאה ואחד פעמים תלך ההלכה לפניו.
וכן נרמז בפסוק (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא" "מאין" עולה בגימטריא מאה ואחד, לומר שהחכמה תמצא במי ששנה מאה ואחד פעמים.
הטעם שצריך לחזור דוקא מאה ואחד
והטעם שצריך לחזור דוקא מאה ואחד, אומר הרב כלי יקר (דברים ד, ט) שהמלאך הממונה על הזכרון זכר שמו. ויש לו מאתים עשרים ושבע כוחות, כמנין "זכר". והמלאך הממונה על השכחה שכח שמו ויש לו שלוש מאות עשרים ושמונה כוחות, כמנין "שכח". נמצא שיש לו מאה ואחד כוחות יתירים על המלאך הממונה על הזכרון, ולכך השכחה גוברת על הזיכרון ובכל פעם שחוזר האדם על לימודו, מבטל כח אחד מכוחות מלאך השכחה, וכשישלים מאה ואחד פעמים, הנה הוא מבטל המאה ואחד כוחות יתירים שיש לו, ולא נשאר לו שום כוח להתגבר על מלאך הזכרון ונשאר האדם תחת השגחת מלאך הזכרון ולא ישכח.
טעם נוסף כתב רבנו האר"י ז"ל בשער מאמרי חז"ל (חגיגה) שיש מלאך ששמו "מס" גימטריא מאה, והוא ממונה להשכיח הלימוד, ומי שחוזר מאה ואחד פעמים, מכניע אותו ואינו שולט עליו, ולכן לא שוכח תלמודו.
שירת ציפורת כרמים
ומובא בשם רבנו הגר"א: בפרק שירת הבריאה, כל הבריאה אומרת שירה לה', ויש ציפור שנקראת 'ציפורת כרמים' שהיא אומרת בכל יום: "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי" (תהלים קכא, א), ולמה דוקא פסוק הזה?
אלא, מסביר הגר"א, על פי המובא בגמרא שבת (צ:) בשם רב פליא ביארי אמר אביי שהיו רודפים אחרי הציפורת כרמים, לצוד אותה, כי יש בה סגולה שעל ידה אפשר להחכים ולזכור את הלימוד.
ולפי זה יש להסביר שלכן אותה ציפור אומרת "אשא עיני אל ההרים, מאין יבא עזרי", שאם ילמדו כמספר "מאין", מאה ואחד פעמים, "יבוא עזרי", כי הלומד מאה ואחד פעמים לא משכח תלמודו, ולא יצטרכו לצוד את אותה הציפור בשביל לזכור את הלימוד.
בין עובד אלהים לאשר לא עבדו
איתא בגמרא (חגיגה ט:): אמר ליה בר הי הי להלל מאי דכתיב (מלאכי ג, יח) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו" היינו צדיק היינו עובד אלקים? היינו רשע היינו לא עבדו [כלומר, מדוע כפל הכתוב]? אמר לו: עבדו ולא עבדו שניהם צדיקים גמורים הם, אלא אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחת פעמים. הלומד מאה פעמים נקרא "לא עבדו" והלומד מאה ואחת פעמים נקרא "עבדו"!
והוסיף השל"ה הקדוש (מסכת שבועות נר מצוה דף מט בהגהה) וכן במסורת הש"ס (שם בחגיגה) רמז לזה: ראשי תיבות "עובד אלקים לאשר" גימטריא מאה ואחד. וראשי תיבות "לא עבדו" גימטריא מאה לרמז שמי ששונה מאה ואחד נקרא "עובד אלהים", ומי ששונה מאה פעמים, נקרא "לא עבדו".
ובאמת תמהו המפרשים, איך אפשר לומר שזה שלמד מאה פעמים נקרא "לא עבדו", וכי הוא לא עובד ה'?
אלא כתב בעל התניא (ליקוטי אמרים פרק ט"ו): בזמן חז"ל היה רגילותם ללמוד כל לימוד ולימוד חדש מאה פעמים, ולכן נעשה להם הענין להרגל טבעי, ולא מקרי עדיין עובד אלוקים בזה. מה שאין כן בפעם הנוספת שהיא לא כטבע וההרגל, לזה שהוסיף יקרא עובד אלוקים (הובא גם בס' אגרא דכלה ועו"ס).
מובא בשם רבי ישראל מסלנט זצ"ל שהיה אומר שהדור הזה רוצה לדעת את כל הש"ס בלילה אחד, ועוד להספיק לישון באותו לילה. ובאמת זה לא הולך ככה! כי צריך לעבוד לחזור עוד פעם שוב ושוב ואז הכל מתבהר, ואז גם שמחים עם התורה, כאשר היא בהירה ומאירה.
ברכת התורה בכוונת הלב
ב. לברך בתורה תחלה בכוונת הלב. סגולה נוספת לזכרון הלימוד מובא בצל"ח בסוף מסכת ברכות (סד.) וזה לשונו: "לדעתי ברכת התורה היא סגולה נפלאה שלא ישכח מה שילמוד". ומאריך הרבה בסגולה זו.
ובספר לחם לפי הטף הביא לזה רמז מהפסוקים בתהלים (קיט יא,יב): "בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך. ברוך אתה ה' למדני חוקיך".
והביאור הוא על פי מה שאומרת הגמרא במנחות (צט:): אמר ריש לקיש, כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, שנאמר (דברים ד, ט): "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים", וכדרבי אבין אמר רבי אלעא שאמר "כל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה", רבינא אמר "השמר ופן שני לאוים נינהו", רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשלשה לאוין שנאמר: "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים".
ולפי זה יש לפרש ככה: בלבי צפנתי אמרתך - התורה, ולא אשכחנה מלבי, "למען לא אחטא לך" לעבור על השמר לך וכו'. ואם תאמר הלא השכחה טבע היא באנוש, ובמה תזכה לשמור התורה לבל תשכחנה? לזה השיב, זאת אני עושה: "ברוך אתה ה' למדני חקיך", שאברך על התורה תחלה, וכדברי הצל"ח הנ"ל.
לימוד בפה ובקול רם
ג. ללמוד בפה ובקול. וכפי שאומר דוד המלך בתהלים (שם, יב) "בשפתי ספרתי כל משפטי פיך", שילמד בפה ולא בלחש. וכדאמרינן בגמ' בעירובין (נג סוף ע"ב) ברוריה ראתה לאותו תלמיד שהיה לומד בלחש, בעטה בו ואמרה לו וכי לא כך כתוב (שמואל ב' כג, ה) "ערוכה בכל ושמורה" אם ערוכה בכל רמ"ח אברים שלך, משתמרת. ואם לאו, אינה משתמרת.
ללמוד בחשק ובהתפעלות הלב
ד. ללמוד בחשק ושעשוע. וכנאמר בתהלים (קיט יד-טז) "בדרך עדותיך ששתי" וכו', שאני לומד בתורתך בשמחה ובששון, ומתוך שאני לומד בששון ובשמחה "בפקודיך אשיחה ואביטה אורחותיך" שאני מביט ומסתכל לעומק הדבר, ועוד "בחקתיך אשתעשע" אני לומד בחשק ושעשוע, ובזה "לא אשכח דבריך".
ומסופר על החתם סופר שנשאל כיצד הוא זוכר ולא שוכח כל מה שלמד, ענה ואמר: גם למי שאין זיכרון חזק, אם הוא רואה משהו פלאי, הדבר נחקק היטב בזכרונו. ואצלי כל דבר שאני לומד הוא פלאי, שאיני יכול שלא לזכור אותו, וזה מה שאמר דוד המלך (תהילים קיט, קכט): "פלאות עדותיך, על כן נצרתם נפשי" (תולדות החת"ס).
ה. ללמוד בזמרה. כי הזמרה מעוררת הזכרון (כן כתבו התוספות ז"ל בסוף מסכת מגילה, לב. ד"ה והשונה), והרמז בזה הוא ש"זמרה" במילוי זי"ן מ"ם רי"ש ה"ה בגימטריא "מזכרת", שהזמרה מזכרת את לימודו.
ו. ללמוד תורה לשמה. וכמובא בספר היא שיחתי (עמוד תתשמ"ז) בשם ה"ברוך טעם" שהלומד תורה לשמה לא במהרה שוכח תלמודו עיי"ש.
ז. ללמוד מילתא בטעמא. שהטעם מעורר הזכרון, כדאיתא בגמרא בנדה (כד:) "אמר אביי, צורבא מרבנן דאמר מילתא לימא בה טעמא, דכי מדכרו ליה - מדכר".
ח. שיחזיק במידת הענוה. וכמ"ש בספה"ק מנורת המאור (פרק שלישי נ"א) וכמובא בגמ' עירובין (נד.).
כ"א סגולות לזיכרון מפי ספרים וסופרים
ואשים לפני הלומד הנכבד איזה סגולות לזכרון שכתבתי אותם בצעירותי מפי ספרים ומפי סופרים שהם מועילים מאוד לזכרון וכדי לזכות את הרבים ולעודד הלומדים נביא הדברים כדלהלן:
א. יאמר קודם הלימוד רמ"ב פעמים אריא"ל, שעולה גימטריא "זכירה", ויועיל גם להארת נשמתו ולהשגה גדולה. (מהר"א חמוי בס' אביעה חידות סוד ד' אות ב', בשם ס' דרך ישרה)
ב. בספר מראה הילדים (מערכת ז אות י) כותב בשם האר"י ז"ל, שיתענה ג' ימים רצופים יום ולילה, וביום ג' קודם השקיעה ימלא אשישה יין טוב, ויפתח ארון הקודש ויקרא בטעמים ובדקדוק את הפסוק (שמות טז, לג): "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת" וכו', ויניחנה שם עד ליל שבת, ויעשה מזה קידוש והבדלה, והיו לפלא לזכרון.
ג. אמירת כל הפסוקים שמוזכר בהם אליהו הנביא במוצאי שבת קודש (טור או"ח סי' רצ"ט).
ד. יאמר במוצאי שבת קודש מ"ט פעמים את הפסוק (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה עבדי". (כף החיים פלאגי' סי' ל"א אות ב"ן ועי"ש עוד דברים נפלאים)
ה. סגולת הפיכת הערלה בברית מילה אחר החיתוך: כיצד יעשה? יכוין פסוק "אשרי תבחר" וכו', ויחלק במחשבתו כל שני אותיות בנפרד, א"ש ר"י ת"ב וכו', ואז ישים הערלה על האצבע הנקרא קמיצה של שמאל, ויהפוך אותה עם זרת של ימין ושל שמאל, ואח"כ ישים הערלה בעפר.
ו. בכל לילה קודם הלימוד יאמר ג' פעמים פסוק: "ושם בת אשר סרח" ישר והפוך.
ז. כשיקום בבוקר יאמר ג' פעמים "מיכאל השר" ויכוין לשם נעורירו"ן.
ח. יאמר עשרה פעמים פסוק (תהלים קיט, מט) "זכר דבר לעבדיך" וכו'.
ט. יאכל בבוקר פת חיטים נקיה, וביצה מגולגלת בלא מלח, ובעת אכילתו יאמר שבעה פעמים את פסוק (תהלים קיט קה) "נר לרגלי דבריך" (מדרש תלפיות אות ה' בשם כתב יד).
י. ישים על עצמו אבן השוהם (ע"פ מ"ש השפת אמת, תצוה, שנת תרל"ז ושנת תר"מ).
יא. בחתימת ברכת שים שלום יכוין בשם הוי"ה בניקוד שורוק (שער הכוונות דף ל"ז ע"ג).
יב. שיתפלל במחשבתו על הזיכרון, בשעת הקידוש בעת אמירת "זכרון למעשה בראשית". (טעמי המנהגים עמוד תקע"ד)
יג. יתפלל לשם "אהיה אשר אהיה". (עבודת הקודש להגאון חיד"א - חלק יוסף בסדר סימן ז).
יד. הגמרא במסכת הוריות (יג:) מביאה ה' דברים המועילים לזיכרון: א. האוכל פת חיטין ואין צריך לומר חטים עצמן. ב. אכילת ביצה מגולגלת בלא מלח. ג. הרגיל בשמן זית. ד. הרגיל ביין ובשמים. ה. שתיית מים של שיורי עיסה. וי"א הטובל אצבעו במלח ואוכל.
טו. אם תישא מעט מביצת הדוכיפת וכן לשון הדוכיפת מופלא לשכחה. (הגאון יעב"ץ בס' מגדל עוז חלון צורי אות ע"א)
טז. אכילה ושתיה מעשב הנקרא "לשון שור" שאם ישתה אדם מהמיץ שלו או יאכל כל בוקר, יתחזק הזכרון. (הגאון יעב"ץ שם).
יז. יאכל אנ"א קרדינייא, ויקח חלק שמינית מן אונץ על סכין ולא יותר ויאכל אליבא ריקניא. ויעשה כך כמה ימים אבל לא רצופים ובכל פעם רק חלק מן אונץ כנ"ל. (סגולות ישראל מערכת ז' אות י"ח).
יח. יאכל בכל בוקר אליבא ריקניא דבש דבורים. (סגולות ישראל שם אות ל"ה)
יט. יכתוש צימוקים מנוקים מגרעינים, ולבונה זכה, וכורכום, ויכתשם, ויערבם יחד, ויקח בכל יום כשיעור אגוז, וזה יסיר השכחה ויפסוק הליחה ויחדד הראות והשכל. (תולדות אדם)
כ. יקח שבע חיטים, ושבע שעורים, ושבעה פלפלין, וישים אותם בקדרה [-סיר או קערה] חדשה, ויכסה הקדירה היטב ויעמיד על האש עד שתתלבן הקדרה והגרעינים שבתוכה יהיו אפר ודשן. ויקח מים מתוקים בכלי חדש וישים בתוך המים שמן זית זך, ויפזר את האפר הנ"ל בתוך המים, וירחץ בהם ראשו. ויעשה כל זה ביום רביעי, וטוב לכוין שיהיה בזמן שליטת כוכב. (סגולות ישראל שם אות יט)
כא. יכתוב אלו השמות על עלי הדס וימחק מיד במעט יין וישתה, ואלו הם השמות: התרכא הרמינס ללמס אדינסצ. (מדרש תלפיות ענף זכירה).

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)

הגאולה הרביעית תהיה בזכות משה
האור החיים הקדוש (כאן) מפרש את הפסוק על פי הזוהר חדש (בראשית דף ח.) כי ד' גלויות של ישראל כל אחד מהם נגאלו בזכות אחד מהאבות הקדושים: גלות ראשונה - בזכות אברהם, השניה - בזכות יצחק, השלישית - בזכות יעקב, והרביעית - תלויה במשה רבנו שיבוא ויגאלנו וזה יהיה רק בזכות עסק התורה. ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מהתורה".
וזהו שרמז הכתוב "ואתה תצוה את בני ישראל", אתה משה עתיד להתחבר עם בני ישראל בגאולה העתידה ויהיה "תצוה" מלשון "צוותא והתחברות".
אבל תנאי יש בדבר "ויקחו אליך שמן זית זך", שיעסקו בתורה שנמשלה לשמן המאיר לעולם, ודקדק לומר "שמן זית זך", להורות שצריך לעסוק בתורה בטהרה ובקדושה כמו שמן "זך בלי שמרים", דהיינו תורה לשמה ולא על מנת לקנטר או לשם כבוד. ואמר עוד: "כתית למאור" שצריכים לכתת גופם וכוחם, וכמו שדרשו חז"ל (ברכות סג:) על הכתוב (במדבר יט, יד) "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", ש"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה".
ההבדל בין ז' באדר לל"ג בעומר
והנה לפי דברי האור החיים הללו, ניתן ליישב את ההערה הידועה, מדוע יום ז' אדר הוא יום של אבל ולא יום שמחה כמו ל"ג בעומר? ומעתה יש לומר, שהיות שמשה רבנו יהיה הגואל לעתיד לבוא, וידוע מהספרים את גודל הצער של מלך המשיח שאינו יכול להיות השליח לגאול את ישראל אם לא לומדים תורה, והרי הדבר בידינו לגרום לכך שיקום לתחייה ויגאלנו גאולת עולם. ולכן ביום זה שנפטר משה רבנו אנו מרבים בצער ובתשובה על עוון ביטול תורה, שבגללו "אין משה חפץ לגאול עם הבטלנים מן תורה". ובזכות התשובה יתקיים בנו מאמר חז"ל (יומא פו:): "גדולה תשובה שמביאה את הגאולה", במהרה בימינו, אמן.

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" (כז, כ)

"כתית למאור" - "כתתו עצמכם על דברי תורה"
אם אדם רוצה להאיר באורה של תורה כמו שכתוב (אסתר ח, טז) "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", "אורה זו תורה" (מגילה טז:) כתית - תכתת את עצמך על דברי תורה.
וביאר רבי שלום שבדרון (לב שלום) את מה שנאמר "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", הדבר הראשון הוא "אורה". ואורה זו תורה, לקדוח ולהכניס אור, אם יש תורה, נכנס אור, ומשם ואילך יש כבר את הכל. שמחה, ששון ויקר. כי חודר באדם פנימה - אור!
ואיך תאיר לך את האור. כיצד קודחים להכניס אור מהתורה? "כתית למאור" - כתתו עצמכם על דברי תורה הפשטות היא - להתייגע בעמל התורה "לעסוק בדברי תורה".

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" (כז, כ)

כתית למאור - ולא כתית למנחות
רש"י מביא כאן את דברי הגמרא (מנחות פו.) שרק להדלקת נרות צריך "זך כתית", אבל למנחות אין צריך "זך כתית" מהטיפה הראשונה וכמו ששנו רבותינו שהזיתים שהיו עושין פירות יפים היו, והיו ניכרים להם, והיו נוטלין אותם וכותשין אותם. והשמן הראשון שהיה יוצא, היו מפרישין אותו למנורה.. ואומרת הגמרא שזה חידוש בגלל שהמנחות אוכלים אותם ומרגישים את הטעם ואילו את השמן של ההדלקה לא אוכלים ולמרות זאת, למנחות שהם לאכילה לוקחים מהשמן הפחות משובח, ולהדלקה את היותר משובח.
ורבותינו (חתם סופר בתורת משה ועוד) דרשו בזה רמז לחיי האדם בעולם הזה, שיהיה "כתית למאור" שיכתות עצמו רק בשביל התורה והמצוות, "ולא כתית למנחות" שזה רומז לפרנסה שלא יכתות עצמו לצורך פרנסה.
מעשה הבעש"ט עם רבי שבתי
מספרים על הבעל שם טוב הקדוש שפעם אחת באמצע הלימוד שהיה לומד בליל שבת קם והתחיל לרקוד ואחר כך חזר והמשיך את הלימוד, ואחרי כמה זמן, שוב קם באמצע, ורקד ואחר כך המשיך ללמוד, החסידים שלו התפלאו מדוע הוא רוקד באמצע הלימוד אבל לא אמרו כלום.
במוצאי שבת אמר הבעש"ט לתלמידיו שיכינו את הסוס והעגלה ליסוע, כי ברצוני ליסוע לעיר פלונית. כשהגיעו לשם, ראו בני העיר שהבעל שם טוב הגיע לעירם, ושמחו לקראתו והזמינו אותו לבוא ללון אצלם, אבל הוא אמר להם שקודם כל הוא צריך ללכת אצל אחד שנקרא רבי שבתי. כולם התפלאו מה יש לו מרבי שבתי שהיה יהודי פשוט, אבל הוא הלך אצלו.
כשהגיעו סמוך לביתו של רבי שבתי אמר הבעש"ט לתלמידיו: עכשיו אספר לכם מדוע רקדתי בשבת, היהודי הזה רבי שבתי הוא בעל הבית שירד מנכסיו, ולא רצה להנות מבני אדם, ואף על פי כן הוא המשיך את מנהגו לענג את השבת כמו שנהג בימי עושרו, וכל שבוע היה מוכר מחפציו כדי שיהיה לו לקנות בשביל שבת. השבוע הזה, כבר לא היה לו מה למכור, שכבר מכר את הכל, וביום שישי בבוקר חזר מבית הכנסת ואכל קצת ורצה לצאת ללמוד, אבל חשש שבזמן שלא יהיה בבית, אשתו תבקש צדקה מאחרים, והוא לא רצה להנות מהצדקה, ולכן חזר לביתו אמר לאשתו שתבטיח לו שלא תקח כלום מאחרים והם יסתפקו היום בלחם ומים, ואז הלך לבית הכנסת ללמוד ונשאר שם עד השבת.
ובינתיים אשתו היתה בבית ולא היה לה מה לעשות שהרי לא בישלה כלום, החליטה שתעשה קצת סדר בבגדים הוציאה את הבגדים הישנים וסידרה אותם, ופתאום נפל מכיס של אחד הבגדים חתיכת זהב, היא שמחה על המציאה הזו ולקחה את הזהב והלכה לצורף והוא העריך את זה בשווי גדול והביא לה חלק מהכסף, ואמר לה שאת שאר הכסף יתן לה אחר כך, לקחה את הכסף והלכה וקנתה כל טוב בשביל השבת, ומיד בישלה ואפתה והכינה את הכל והדליקה נרות ובעלה לא ידע מכלום.
אחרי התפילה הוא חיכה קצת בבית הכנסת, כי התבייש שיראו אותו חוזר לביתו והבית שלו חשוך, וכשחזר לבית ראה מרחוק איך שהבית מואר, והתפלא איך יתכן שיש אצלו בבית כזה אור, הוא המשיך הלאה ונכנס לבית וראה על השלחן יין משובח והרבה מעדנים, חשש שאשתו התפתתה ולקחה צדקה מאחרים אבל לא אמר כלום, ואמר 'שלום עליכם' וקידוש בשמחה ואחר כך נטלו ידים ואשתו הגישה לו מהדגים, הוא התפלא ואמר לה מהיכן הדגים האלה, היא התחילה לספר לו את מה שהיה שמצאה בבית חתיכת זהב, וכששמע כן קם והתחיל לרקוד, ושניהם שמחו שמחה גדולה על שהקב''ה זיכה אותם לענג את השבת, אחר כך אשתו הגישה לו עוד מנה, ושוב הוא קם ממקומו והתחילו לרקוד ולשמוח על הזכות שלהם. ובזה פנה הבעש''ט לתלמידיו ואמר להם שבאותה שעה שהם רקדו כמה שמחה היתה בשמים, וגם אני קמתי פעמיים ורקדתי באותו זמן. שאת כל זה הוא ראה ברוח קדשו, ולכן עכשיו בא לבקר את ר' שבתי אחר שנודע לו שהוא אדם צדיק כל כך.
ורבי שבתי הזה שהיה צדיק בסתר ליבו קיים את "כתית למאור ולא כתית למנחות", שהלך ועסק בתורה שהיא המאור במשך כל היום וריכז את כל המחשבות שלו בתורה ולא בפרנסה שלו, ושכח מהכל והלך ללמוד, והקב"ה עזר שהיה לו בסוף הכל.
ובזה אפשר לפרש עוד: "כתית למאור - ולא כתית למנחות", שאדם אי אפשר לו לכתוש עצמו על שני הדברים גם על התורה וגם על הפרנסה, ולכן תכתוש עצמך רק על המאור ולא על המנחות, והקב"ה כבר ישלח לך את הברכה ויהיה לך גם פרנסה, וכמו שהיה אצל הדורות הראשונים שעשו מלאכתן עראי ותורתן קבע וזה וזה נתקיימו בידם.

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)

עם ישראל נמשלו לשמן זית
אנחנו רואים כי הרבה מצוות היו נעשים בשמן זית דוקא ולכאורה מדוע זכה שמן הזית שממנו ידליקו המנורה? אלא אומרים רבותינו ז"ל (שמות רבה פרשה לו סי' א) שעם ישראל נמשל לזית כמו שכתוב (ירמיה יא, טז) "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" משום ששמן הזית מסמל את התכונות של עם ישראל בכמה דברים:
א. שמן הזית אינו מתערב עם שאר המשקים, נבדל מהם וצף תמיד למעלה, כך עם ישראל ייעודו להיות נבדל מהעמים, ויחד עם זאת נאצל ועליון על כל האומות, כנאמר (דברים כח, א) "ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ". וכעין זה במדרש אחר: מה הזית הזה בכל משקה שתערבנו הוא מפריש עצמו ונעשה עליון, כך ישראל כל זמן שהם עושין רצון בוראם ומפרישים עצמם מאומות העולם הם נעשים עליונים שעולים תמיד למעלה.
ב. השמן מביא אור לעולם, כך עם ישראל ייעודו להביא את החכמה לעולם, כמו שנאמר (ישעיה ב, ג) "כי מציון תצא תורה", ונאמר (ישעיה ס ג) "והלכו גוים לאורך".
ג. השמן תחילתו מר ובוסר וסופו מתוק ומהנה, כך ישראל תחילתם דרך קשה, ייסורים, מכאובים ורדיפות, ואחריתם - מתיקות, הצלחה וישועה, כנאמר (איוב ח, ז) "והיה ראשיתך מצער [-קטן ודל] ואחריתך ישגה מאוד" [יגדל, יפרח וישגשג]. וכעין זה במדרש אחר "מה הזית תחילתו מר וסופו מתוק, כך ישראל, מר להם במלכיות להמתיק להם במשיח, ישראל בנפש מרה בעולם הזה כדי שיקבלו שכר לעולם הבא".
ד. מה שמן זית ראש לכל השמנים, כך ישראל ראש לכל האומות.
ה. מה זית אין נושרין עליו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, כך ישראל אין פוסקים מן הצדקות.
ו. מה הזית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתישה, כך ישראל, אין עושים מצות וצדקות אלא על ידי יסורין, וכן כתוב (תהלים עח, לד) "אם הרגם ודרשוהו ושבו ושחרו אל".
ז. מה הזית הזה עד שלא יבשל יהיה מר, כך ישראל עד שהן חוטאין ונדבקין בשיותיהן יהיו מתמרמרין בצרות וכשעושין תשובה נענין ונשענין בבוראן שנאמר (דברים ד, ל) "בצר לך ומצאוך". (תורה שלמה)

מסירת התורה היא בדקדוק כמו השמן של המנורה
 

אמרו במנחות (פו:) "ויקחו אליך - אליך ולא לי". וביאר בספר טעם ודעת, כי נרות המנורה רומזים לתורה, לפיכך צותה התורה שהבאת השמן תהיה אל משה רבנו דוקא, ללמדך, כי לימוד התורה הוא דוקא ע"י קבלה איש מפי איש עד למשה רבנו עליו השלום, ואין לאדם לחדש בתורה מעצמו דרכים חדשות שיודע בעצמו שלא קיבל מרבו.
והדוגמא לזה הוא השמן להדלקת הנרות, שצריך להביאו אל משה דוקא, וכשם שהדלקת המנורה היא רק על ידי משה, כך מסירת התורה ולימודה הוא בדקדוק רב על פי מה שקיבל משה רבנו מסיני.
 

חותמת על השמן

"ויקחו אליך" - שיהיה חותמך עליו או חותמו של כהן גדול. (תורה שלמה בשם כת"י מדרש הביאור)

המנורה האירה בכל ירושלים

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תנחומא ורשא סי' ג) כיון שהיו מדליקים מן המנורה, כל חצר בירושלים היתה משתמשת לאורה, לכך נאמר "ויקחו אליך שמן זית זך כתית".

השמן למשכן הגיע מגן עדן

ובספר שי לתורה (מלר, כאן) הביא את דברי רבי יונתן בן עוזיאל בפרשת ויקהל (להלן לה, כח), שאומר שאת השמן למאור הביאו העננים מגן עדן.

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)

הדלקת המנורה נלמדת מהיונה של נח
בטעם המצוה להדליק נרות המנורה בשמת זית, אומר המדרש (ילקוט שיר השירים רמז תתקפד בסופו) על הפסוק (שיר השירים ד, א) "הנך יפה רעיתי, הנך יפה עיניך יונים" - אמר הקב"ה לישראל: דוגמא שלכם דומה ליונה, דכתיב (בראשית ח, יא) "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה", מה היונה הביאה אורה לעולם, אף אתם שנמשלתם ליונה תביאו שמן זית והדליקו ותאירו לפני. עד כאן דברי המדרש.
והמדרש צריך ביאור, כי לא נתבאר איך היונה הביאה אורה לעולם, בעלה זית אשר טרף בפיה? ועוד מה עניינו אל מצות המנורה והשמן בהם אנו עוסקים?
ואפשר לפרש בדרך רמז, על פי מה שפי' בדברי הגמרא (ביצה לב:) "אמר רבי נתן בר אבא אמר רב, כל המצפה לשולחן אחרים, עולם חשך בעדו", דהכוונה על מאור עיני השכל, שנחשך מלראות האמת, מפני שנעשה משוחד לנטות לטובת דעת המחזיקים אותו על שולחנם, כי השוחד יעור עיני פקחים, מלראות את האמת.
ועל דרך זה פירש את המשנה בסוף פאה (פרק ח משנה ט), "כל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין, אינו מת מהזקנה עד שעיניו כהות, שנאמר (שמות כג, ח) כי השוחד יעוור פקחים", והקשו המפרשים שם, הרי רואים בחוש כמה מקבלי שוחד שלא נתעוורו בימי זקנותם? ויש שתירצו דהכוונה על עין הנשמה בעולם הבא, אולם פשטות הלשון אינו סובל פירוש זה, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה, אינו מת מהזקנה וכו', משמע שיענש בעיורון בעולם הזה לפני מיתתו. אמנם, לדרכנו הכוונה על עיני השכל, שיהיו עיניו כהות ולא יראה האמת, ואף כאשר ידון בדין שלא קיבל בו שוחד, לא ישיג בו דרך האמת מפני שחשך מאור שכלו.
ובזה יש לפרש דברי המדרש שהיונה הביאה אורה לעולם, דהנה אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (עירובין יח:): "והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יונה, מוטב שיהיו מזונותי מרורים כזית בידי הקב"ה, ולא מתוקין כדבש ותלויים בידי בשר ודם". שכל מי ששם מאמר זה נגד עיניו תמיד, ובוטח רק על מתנתו יתברך ולא לשולחן מתנת בשר ודם, יראה אור לעולמים, ולא ילקה בעיורון עיני השכל. וזה שכתב המדרש שהיונה הביאה אורה לעולם בעלה הזית שטרף בפיה, כי לימדה בכך לבני האדם איך יזכו לאורה ולא יחשיך מאור עיניהם, שלא יצפו לשלחן אחרים.
והנה ענין המנורה והשמן ירמוז לחכמת התורה וכמו שאמרו (ב"ב כה:) "הרוצה להחכים ידרים - מנורה בדרום", ועל כן הסמיכו חכמינו ז"ל דרשה זו שהיונה הביאה מאור לעולם, להדלקת המנורה שרומזת לחכמה, שבדרך זו תהיה חכמת התורה מתקיימת. (דברי יואל)
מעשה נורא על רבי חיים כפוסי שנפקחו עיניו
ואגב פירוש הדברי יואל, לא אמנע מלכתוב כאן, מה שכתב הרב חיד"א זצ"ל בספר "שם הגדולים" (ח"א מערכת גדולים ערך ר' מאיר גאביזון) מעשה נפלא שאירע עם אחד מדייני מצרים הגאון רבי חיים כפוסי זצ"ל, שהיה חכם גדול וחסיד מאוד, והיו קורין אותו 'בעל הנס' משום מעשה שהיה, וכדלהלן:
לעת זקנותו חלה רבי חיים ז''ל בעיניו ונתעוור רח"ל, והיו הקהל מרננים אחריו לאמר כי ח"ו היה נוטל שוחד, כי השוחד יעור וכו'. כששמע רבי חיים את הדברים, נתרעם ועמד על רגליו בתוך קהל ועדה, והכריז: "כי שמעתי דיבת רבים יחדיו ירננו שלקחתי שוחד, ועתה אם אמת היה הדבר כמו שאומרים, כן יהיה תמיד הענן יכסנו [כלומר, שאשאר סומא לעולם], ואם אני הייתי נזהר מזה מאוד, יאירו עיני כבתחילה". וכן היה, ונתקבלה תפילתו ונתרפאו עיניו וירד מן התיבה.
ומעיד החיד"א "עד היום הנשבע שבועה לשקר על קברו מיד נענש!" ומסיים: "ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהיה סגי נהור, והיה חותם מאומד וכמעט אין האותיות ניכרות, כמי שלא ראה. וראיתי חתימתו אחר כך "ה' נסי חיים כפוסי", כתובה מאושרה, תנצב"ה זכותו יגן עלינו זלה"ה, עד כאן לשונו.
שמשון בנקמתו בפלישתים התברר שלא לקח שוחד
ורבנו הגדול רבי יוסף חיים זיע"א בספרו בן יהוידע (סוטה י.) מביא את המעשה הזה של רבי חיים כפוסי בשם החיד"א, וכתב, שעל פי זה יש להסביר, את מה שביקש שמשון מה' לאחר שניקרו הפלישתים את עיניו, שיזכה לנקום על זה, כמו שכתוב (שופטים טז, כח): "ויקרא שמשון אל ה'... זכרני נא וחזקני נא... ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים", ואיתא בגמרא (סוטה י.) שתפילתו היתה: "זכרה לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום". והרי שמשון חטא בעיניו (כמבואר בגמרא שם דף ט:) ומה יעזור לו הזכות ששפט את ישראל.
אלא אומר רבינו יוסף חיים, שהיה חשוב מאוד לשמשון לנקום על שתי עיניו, וזאת משום שחשוב היה לו להוכיח לעם ישראל, ששפט ביושר ולא לקח שוחד, ומה שניקרו את עיניו זה לא בגלל שלקח שוחד אלא בגלל שחטא בעיניו, ולכן ביקש שבזכות ששפט עשרים שנה ביושר, יתן לו הקב"ה שיצליח בדרך נס לנקום מהפלישתים. ואכן כך היה, שנעשה לו ה' נס ונקם מפלישתים על כך, ואם היה לוקח שוחד, לא היתה מתקבלת תפילתו ולא היה מצליח לנקום.
מעשה נורא בר' מתיא בן חרש בענין שמירת העינים
בילקוט שמעוני (פרשת ויחי רמז קס"א ד"ה זבולון) איתא: מעשה ברבי מתיא בן חרש שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה והיה זיו פניו דומה לחמה, וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת, שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם. פעם אחת עבר שטן ונתקנא בו אמר אפשר אדם כמו זה לא חטא? אמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם רבי מתיא בן חרש מהו לפניך, אמר לו: צדיק גמור הוא, אמר לפניו: תן לי רשות ואסיתנו, אמר לו: אין את יכול לו [לא תצליח להסיתו], השיב השטן, אף על פי כן, אמר לו הקב"ה לך.
הלך השטן ונדמה לרבי מתיא בן חרש כאשה יפה שלא היתה כדמותה מעולם מימות נעמה אחות תובל קין, שטעו בה מלאכי השרת שנאמר (בראשית ו, ב) "ויראו בני האלהים את בנות האדם", עמד לפניו, כיון שראה אותו הפך פניו לאחוריו, שוב בא לפניו ועמד לו על צד שמאלו הפך פניו לצד ימין, והיה מתהפך לו מכל צד, אמר: מתיירא אני שמא יתגבר עלי יצר הרע ויחטיאני, מה עשה אותו צדיק? קרא לאותו תלמיד שהיה משרת לפניו ואמר לו לך והבא לי אש ומסמר, הביא לו מסמרין ונתנם בעיניו, כיון שראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחוריו.
באותה שעה קרא הקב"ה לרפאל המלאך אמר לו לך ורפא את רבי מתיא בן חרש, בא ועמד לפניו אמר לו מי אתה, אמר לו אני הוא רפאל המלאך ששלחני הקב"ה לרפאות את עיניך, אמר לו הניחני מה שהיה היה, חזר לפני הקב"ה ואמר לו, רבש"ע כך וכך אמר לי מתיא, אמר לו, לך ואמור לו אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע, מיד ריפא אותו, מכאן אמרו חכמים כל מי שאינו מסתכל בנשים, ועל אחת כמה וכמה באשת חבירו, אין יצר הרע שולט בו, עד כאן דברי המדרש.
ולפי זה, יש לפרש את דברי הכתוב "ויקחו אליך שמן זית זך", שתצוה אותם לעשות מצוה מן המובחר בהידור. ואם תחשוש שהשטן יתקנא בהם להחטיאם, על זה אמר "כתית" - שיכתת עצמו כמו רבי מתיא בן חרש שעשה כן ולא יחשוש על מאור עיניו שהקב"ה יביא את המלאך רפאל שירפא אותם שוב. ואם תאמר הרי לאו כל שעתא מתרחיש ניסא, על זה נאמר "להעלות נר תמיד" - שאני ערב שיהיה לכם מאור תמיד, וכפי שהובטח לרבי מתיא ששוב לא ישלוט בו יצר הרע.
ובאמת ידוע שהרמ"ע מפאנו בס' גלגולי הנשמות (מערכת מ' אות ה') אמר שרבי מתיא בן חרש היה גלגול של פלטי בן ליש, שאירס את מיכל בת שאול, ונעץ חרב בינו לבינה ולא נגע בה שנים רבות (ראה גמרא סנהדרין יט:), אך מראייתה הוא כן נהנה, ובגלגול זה של רבי מתיא, הוא תיקן את פגם הראייה.
רבי אפרים הכהן זכה בדרך לקיים מאתים מצוות
מעשה בחכם המקובל רבי אפרים הכהן ע"ה שבא לישיבה והיה גר בשכונת בקעה ובא ברגל משם, ואמר שהוא קיים עכשיו בדרכו מאתיים מצוות, שהרי נאמר (במדבר טו, לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ואנו מצווים לשמור על קדושת הראיה, וא"כ כשהייתי בדרך והזדמנו בערך מאתיים פעמים כל מיני הסתכלויות אסורות ונזהרתי ולא הסתכלתי לאותו צד, א"כ ע"י שמירת העינים בכל הפעמים האלו זכיתי למאתיים מצוות.
תתבוננו במעשה הזה: וכי סבורים אתם שהוא בא להתפאר ולהשתבח על צדקתו וחסידותו, ודאי לא כן הוא, אלא אמר את זה לצורך לימוד - לדעת שאדם שהולך בדרך אסור לו ללכת ולהסתכל לכל צד אלא צריך לשמור על עיניו, אמנם לא נדרש מהאדם לעשות מעשים משונים וללכת ברחוב בעצימת עינים, אבל צריך לדעת לא להביט לכל צד אלא ללכת כדרכו ולסלק לצד כל מראה שאסור לראות, וכמו שראינו אצל רבי מתיא בן חרש שהפך עצמו לצד אחר כדי שלא יכשל, ובזכות שנזהר בזה כ"כ כל ימיו זכה שזיו פניו היה דומה לחמה וקלסתר פניו למלאכי השרת. (מפי רבנו יהודה מעלם זצוק"ל)
"לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
הגר"א אמר לאחותו איך אוכל לבזבז זמני
נר התמיד שהיה הכהן הגדול מעלה במנורה שבמקדש הוא סמל לתורה, כמו שכתוב (משלי ו, כג): "כי נר מצוה ותורה אור".
נר תמיד זה, לא כבה לעולם והיה מאיר תמיד. ובדומה לו אף אור התורה, אינו כבה לעולם ומאיר תמיד לעולם וליושביו.
על כל אחד ואחד מצווה התורה: (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה"! על ידי קיום ציווי זה שומרים אנו על אור התורה שימשיך וידלק, ימשיך ויאיר...
הגאון רבי אליהו מווילנא ידוע היה בהתמדתו המופלאה. כל הימים ישב סגור בחדרו ועמל בתורה בכל כחו.
פעם אחת, הגיעה אחותו לבקרו בביתו. היה זה מאורע גדול, מכיוון שהגאון ואחותו לא נפגשו במשך חמישים שנה!
יצא הגאון לקבל את פני אחותו, ברך ברכת: "ברוך... מחיה המתים" - כפי שמבואר בהלכה, כי אדם שלא ראה את רעהו זמן רב חייב לברך כן. לאחר מכן אמר הגאון לאחותו: אחותי היקרה, אמנם זמן רב לא התראינו, אולם כאשר אבוא לעולם הבא, אדרש לתת דין וחשבון על כל רגע ורגע ממעשי - האם ידעתי לנצל את זמני וללמוד תורה ולקיים מצוות, אם לאו, ואיך אוכל לבזבז את זמני בשיחה בטילה? אנא, סלחי לי, ואשוב לחדרי וללמוד.
"לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת" (כז, כ-כא)
ילמד את התורה לאחרים ולא ישמור את התורה לעצמו
בעלי המוסר אומרים שהאדם צריך להאיר את עצמו לא רק בבית - בינו לבין עצמו, אלא צריך גם שהאורה תצא מחוץ לבית, זאת אומרת שאדם צריך להיות בעבודת ה' גם בבית וגם בחוץ, הן לעצמו הן לזולת, כלומר שילמד את התורה לאחרים ולא ישמור את התורה לעצמו. וזה שאומר הפסוק להעלות נר תמיד, והיכן? שם ב"אהל מועד" בתוך ביתו פנימה וגם ב"חוץ לפרוכת" לכלל ישראל בחוץ ולא ישאר ספון בתוך ביתו בלבד.
"בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר" (כז, כא)
רמזים נפלאים בפסוק
"באהל", יבוא הִלַת אור כמו (איוב כט ג) "בהלו נרו".
"מערב" זה העולם הזה שהוא חשוך כערב, "עד בקר", זה עולם הבא שהוא בֹּקְרָן של ישראל.
"אשר על העדות" אותיות "ה'-עדות", חמשה חומשים הם.
"יערך" "י-ערך", רמז לעשר מנורות של שלמה המלך. (תוספות השלם אות א')
"יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר" (כז, כא)
המנורה הייתה דלוקה משנה לשנה
במדרש תנחומא (ורשא סימן ג), אמר רבי חנינא סגן הכהנים, מעשה ניסים היה במנורה, משהיו מדליקין אותה בראש השנה, לא היתה מתכבה עד שנה אחרת. ותמה הגאון רבי חיים מבריסק זכר צדיק לברכה, הלא מצות עשה להדליק את המנורה בכל יום, וכאשר הניחו את המנורה דולקת במשך כל השנה הרי בטלו בזה את מצות ההדלקה שבכל יום?
ותירץ האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת דהא קיימא לן לגבי שבת, שאם מוסיף שמן בנר דולק עובר בזה משום מבעיר, ולפי זה גם מקיימים בזה מצות הדלקת המנורה, וכך באמת עשו, שהניחו האש בוערת מראש השנה, ומדי יום הוסיפו מעט שמן, לקיים בזה מצות הדלקה.
ובמקום אחר תמהתי, דבזה נתיישב רק איך קיימו מצות הדלקה, אבל יש גם מצות דישון המנורה, שכל מה שנותר בנרות צריך לנקותו ולדשנו, ואיך בטלו מצוה זו? ואולי כאשר לא נחסר מאומה מן השמן והפתילות, והנר כולו קיים כמו שהיה בשעת הדלקה, אין מצות דישון. (טעם ודעת שטרנבוך)
"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" (כח, א)
מדוע הצטער משה כאשר אהרון עלה לגדולה
איתא במדרש רבה (תצוה פרשה לז סי' ד) הדא הוא דכתיב (תהלים קיט, צב) "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי", כשאמר הקב"ה למשה "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו... לכהנו לי", הרע לו [למשה, שהוא לא זוכה להיות כהן], אמר לו הקב"ה: "תורה היתה לי ונתתיה לך, שאלולי היא אבדתי עולמי", עד כאן דברי המדרש.
והמפרשים התקשו במה שכתוב שהרע למשה, כיצד יתכן שהורע למשה על שאהרן מקבל כתר כהונה גדולה ולא הוא, והלא הוא כבר ידע שהקב"ה שיבח את אהרן, שאף על פי שנתנבא אהרן לפני משה רבנו כמבואר ברש"י על הפסוק (שמואל א' ב, כז) "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים" מכאן שנתנבא אהרון במצרים עיי"ש. בכל זאת כאשר אהרן שמע שמשה נשתלח מיד ה' יתברך להושיע את ישראל, אמר הקב"ה עליו (שמות ד, יד) "וראך ושמח בלבו", ואיך יתכן שמשה לא שמח בגדולת אחיו כפי שאחיו שמח בגדולתו?
ונראה לפרש, שמה שהורע בעיני משה, לא היתה עצם הגדולה שניתנה לאהרן, אלא מה שכתרו של אהרן נתון לבניו אחריו, שהכהונה תלויה בזרעו של אהרן, וכל יוצאי ירכו ראויים לשמש על המזבח לפני ה' כמוהו, מה שאין כן משה רבנו, שלא ראה את כתרו נתון לבניו אחריו ורק על זה היה מצר.
ועל זה השיבו הקב"ה: "תורה היתה לי ונתתיה לך", כי מאחר שאין התורה נקנית אלא למי שעמל ויגע בה, אין כתרה עובר בירושה לבנים, ולפיכך גם למשה רבנו אין מובטח לו שיעבור כתרו לבניו אחריו. אולם מאידך גיסא, כל היהודים לומדי התורה שזכו לכתר תורה במשך הדורות, שנדדו שינה מעיניהם וטרחו ויגעו בה, חשובים הם כבניו של משה רבנו. כמו שאמרו במדרש (שמות רבה פר' א סי' טז) שהתורה כולה קרויה על שמו של משה שנאמר (מלאכי ג, כב): "זכרו תורת משה עבדי".
עוד אפשר לפרש, שצערו של משה רבנו לא היה על זה שהוא לא זכה לכתר כהונה גדולה, אלא צערו הגדול היה, על שסבר שחסרה לו המעלה המכשירה לבא לדרגה גדולה זו של העובד לפני ה' לפני ולפנים, ועל זה השיבו הקב"ה, שכל מעלותיו של אהרן מכח התורה הם, שניתנו לו על ידי התורה, ומכיון שהתורה עצמה של משה היא, ועל שמו היא נקראת, הרי מכח משה נתכהן אהרן וזהו "ואתה הקרב אליך" שאתה משה, מקרב אותו לכהונה. (טעם ודעת)
משה חשש שנולד מנישואים אסורים
עוד יש לפרש את דברי המדרש, על פי מה שאמרו בגמרא בפרק רבי עקיבא (שבת פח:) כשעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לקב"ה "מה לילוד אשה בינינו", אמר להם הקב"ה "לקבל תורה בא".
ופירש הרב בעל "עמודיה שבעה" (עמוד החמישי - קרבן אהרן אות כ"ט בסופה) את הגמרא, על פי דברי התרגום יונתן בן עוזיאל (במדבר יא, כו), דאחרי שעמרם גירש את יוכבד, נשאה אליצפן בן פרנך, והולידה לו את אלדד ומידד, ורק אחר כך החזירה עמרם וילדה את משה רבנו, ונמצא שעמרם החזיר גרושתו מן הנשואין, ומן התורה אסור כדכתיב (דברים כד ד) "לא יוכל בעלה הראשון". וזה שאמרו במרום "מה לילוד אשה בינינו" ולא אמרו "מה לבשר ודם בינינו", כי עיקר תמיהתם היתה שהוא ילוד אשה, כלומר, אשה הידועה האסורה בתורה, אשר הוחזרה מגירושיה לאחר שנשאת לאחר, ולטענתם משה בא מביאה אסורה, ואיך היה אשר ניתן לו רשות לעלות בשמים ממעל, והשיב להם הקב"ה לקבל תורה בא, כלומר עדיין לא ניתנה התורה ועמרם לא עביד איסורא, ומשה הוא זרע קודש.
ועל פי זה יש לומר כאן, כי הנה בראות משה רבנו שאמר לו הקב"ה "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" לכהונה, חשב משה שהוא עצמו נפסל לכהונה כי בא מביאה אסורה, שהרי אביו החזיר את גרושתו משנישאת, [מה שאין כן אהרן שנולד לפני שיוכבד התגרשה], והכהן צריך שלא יהיה בו מום לא בגופו ולא בייחוסו, ועל כן הורע לו ונצטער מאוד, עליו, ועל אביו ואמו [שעשו איסור], ואמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך, כלומר, זה היה מעשה עד שלא נתנה תורה, ואין כאן עוון אשר חטא אביך, ועוד שהרי נתינת התורה לך הוא, ואם ח"ו באת מאיסור לא הייתי נותן לך התורה שהיא יסוד העולם. (פני דוד אות ה')
"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (כח, ב)
בגדי קודש - אלו דבר תורה
ועשית בגדי קודש - אלו דברי תורה שמלבישים את האדם, על דרך שאמרו רבותינו (אבות פ"ו משנה א') "ומלבשתו ענוה ויראה". (חומת אנך)
"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי" (כח, ב-ג)
ועשית בגדי קודש - בגדים רוחניים
בספר מי מנוחות (בירדוגו), מעיר, מדוע בתחילה תלה עשיית הבגדים במשה, שאמר ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך, ואחר כך, בפסוק הבא, תלה את העשיה בחכמי לב, כמו שכתוב "ואתה תדבר אל כל חכמי לב... ועשו את בגדי אהרן"?
מתרץ המי מנוחות, על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל בתלמוד ירושלמי (ברכות פ"ד ה"ה) כי בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, והקדמנו בפרשת תרומה, כי כל דבר גשמי הנעשה למצוה, נעשה דוגמתו דבר רוחני למעלה על ידי כוונה טובה, כי מהמחשבה נעשה הדבר הרוחני, ומהמעשה נעשה הדבר הגשמי, ומתלבש הרוחני בגשמי, וכמו שכתב מהר"ם אלשיך זצ"ל בפרשת בהעלותך (שמות פרק ח), באופן שעל ידי הכוונה הטובה ועשיית הבגדים בקדושה גדולה, נעשים בגדים רוחניים, ומלבישים את הבגדים הגשמיים.
ועליהם רמז באמרו: "ועשית בגדי קודש", שבכוונתך הטובה ובידיעתך בסודות האלו למעלה, ועשיית כל בגד לתקן שורשו במקום עליון - נעשים בגדים רוחניים, וזהו ועשית בגדי קודש, כי קודש הם, ועל בגדים אלו נאמר "לכבוד ולתפארת", כי אין כבוד ותפארת יותר מזה שילבש בגדים רוחניים. ואחר כך אמר "ואתה תדבר אל כל חכמי לב ועשו" - היינו הבגדים הגשמיים.
"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" (כח, ג)
יהב חכמתא לחכמין
יש להעיר, במה שאמר הכתוב "חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה", מהו פשר הכפילות, "חכם לב", ו"מלאתיו רוח חכמה"?
ומבאר המי מנוחות (בירדוגו), על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נה.): "אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר (דניאל ב, כא) "יהב חכמתא לחכימין". והוא שאומר תדבר אל כל "חכמי לב" שהלב ההוא כבר "מלאתיו רוח חכמה", ששמתי בו טבע חכמה, שבמעט השתדלות – יהיה חכם. ואשר מלאתיו היינו הלב. שהלב, כבר מלאתיו. והם בהשתדלותם, נעשו חכמים מחוכמים.
חכמה ניתנת לירא שמיים
אומר בעל הטורים: "חכמי לב אשר", בגימטריה "יראת", ללמדך שהקב"ה ממלא ברוח חכמה את מי שמלא ביראת ה', כדכתיב (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת ה'".
"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט" (כח, ד)
ההבדל בין מצנפת למגבעת
הרואה יראה שפעמים הכתוב אומר לשון מצנפת ופעמים לשון מגבעת וצריך להבין מדוע כובעו של כה"ג נקרא מצנפת ואילו של כהן הדיוט נקרא מגבעת.
ומתרץ הרב פענח רזא שכובעו של כהן גדול קרוי מצנפת, מפני שלא היה יכול להולמה מפני הציץ, אלא שצנפה מלמעלה צניפה בעלמא, ואילו של כהן הדיוט קרויה "מגבעת" (ראה להלן כח, מ) מלשון גביעים, שהיה הולמו לגמרי, ונתקבל הראש בתוך בית קיבולה של המגבעת, ואף דגם כהן הדיוט שאין לו ציץ, אינו יכול להולמה לגמרי מלפניו מפני התפילין, מכל מקום מאחוריו הולמו שפיר, ואילו בכהן גדול אף מאחוריו לא, מפני פתיל תכלת של הציץ שבא מאחורי ראשו.
בגדי כהונה מכפרים עוונות ישראל
הנה יש ארבעה בגדים שמיוחדים רק לכהן גדול והם: אפוד מעיל חושן ציץ והם ראשי תיבות "אמחץ" - שבזכות בגדי כהונה ישראל מוחצים את האויב, שהוא היצר הרע, כדאיתא בגמרא (ערכין דף טז.): "אמר ר' ענני בר ששון, למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך, מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין: כתונת מכפרת על שפיכות דמים. מכנסים מכפרים על גילוי עריות. מצנפת מכפרת על גסות הרוח. אבנט מכפרת על הרהור הלב. חושן מכפר על הדינים. אפוד מכפר על עבודה זרה. מעיל מכפר על לשון הרע, ציץ מכפר על מעשה עזי פנים", וזהו "אמחץ" - שעל ידי הבגדים מוחצים את היצר הרע.
וארבעת הבגדים שיש אותם גם לכהן הדיוט הם: אבנט מצנפת כתונת מכנסים, והם ראשי תיבות "אמכם", רומז לזה שאמנם בגדי הכהנים מכפרים, אבל אם עושים עוונות, נחרב בית המקדש, ואין את בגדי הכהונה שיכפרו. כמו שנאמר (ישעיה נ, א) "הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם" - שאין את בגדי הקודש לכפר. (ליקוטים מפרדס על פי מהר"ש מאוסטרופולי)
"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט" (כח, ד)
אלך ואתגייר כדי שימנו אותי להיות כהן גדול
הגמ' (שבת לא.) מספרת מעשה בגוי שהיה עובר מאחורי בית הכנסת. שמע מלמד תינוקות שאמר: "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל"...
נכנס הגוי ושאל את המלמד: "בגדים מפוארים אלה למי הם"?
אמר לו המלמד: "לכהן הגדול העובד בבית המקדש".
חשב אותו נכרי בלבו: אלך ואתגייר כדי שימנו אותי להיות כהן גדול!
הלך הגוי ובא לפני שמאי הזקן. "בבקשה ממך" - אמר לו הגוי – "רוצה אני להתגייר כדי שימנו אותי לשמש ככהן גדול בבית המקדש".
כעס שמאי על הגוי ודחפו החוצה באמת הבנין (מקל המשמש לבניה).
הלך הגוי להלל הזקן ובקש ממנו לגיירו כדי להיות כהן גדול. הסכים הלל וגיירו. לאחר שהתגייר, אמר לו הלל: כמו שאין ממנים מלך, אלא מי שיודע את סדרי המלכות, כך אין ממנים כהן גדול אלא מי שיודע את סדר העבודה. לך ולמד את דיני הכהונה!
התחיל הגוי ללמוד. כיון שהגיע לפסוק: (במדבר ג, י) "והזר הקרב יומת". שאל על מי נאמר פסוק זה? - ענה לו הלל הזקן – "אפילו על דוד מלך ישראל! מי שאינו כהן אינו יכול לקרב!" חשב הגוי והבין כי אינו יכול להיות כהן גדול, שהרי אם ישראל - שהם עם נבחר וקרויים בנים לפני הקדוש ברוך הוא, כתוב בהם: "והזר הקרב יומת", גר, בודאי שאינו יכול לקרב אל הקודש! בא הגוי להלל הזקן ואמר לו: הלל העניו, ינוחו ברכות על ראשך שהכנסת אותי תחת כנפי השכינה...
"וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" (כח, ה-ו)
בגדי כהונה נבראו על ידי ספר יצירה
יש להעיר, שהפסוק "והם יקחו את הזהב ואת התכלת" וכו', לכאורה כולו מיותר, ומה בא להשמיענו, הרי כבר בפסוק הבא מפורש שעשו את האפוד מהמינים הללו?
ומתרץ הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו תפארת יהונתן (ד"ה והם יקחו) נראה לבאר כוונת הכתוב "ועשו" את האפוד, שהחכמי לב היו בוראים את הבגדים על ידי צירופי אותיות ושמות של ספר יצירה, ואמנם יצרו בגד שעשוי מזהב תכלת וכו'. אבל לא השתמשו בזהב והתכלת שנדבו העם. ולפי זה מה שכתוב "והם יקחו את הזהב" וכו', הכוונה היא, שאת הזהב והמינים שהתנדבו העם לצורך הבגדים, לקחו החכמים לעצמם חלף טרחתם. עד כאן דברי התפארת יהונתן.
ויש רמז לדבריו בדברי חז"ל שאמרו במסכת ברכות (נה.) "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ", משמע שהשתמש בצירופי שמות.
"שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר" (כח, ז)
כנגד משיח בן דוד ומשיח בן יוסף
בספר תוספות השלם (אות ב') הובא, שפסוק זה רומז לגאולה העתידית:
"שתי כתפות חוברות" - כנגד ישראל ויהודה, ושתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ושני משיחים. שיתחברו שני משיחים וגם ישראל ויהודה יהיו חברים, יתחברו הגלויות ויתקבצו.
"חוברת" בגימטריה "התורה" שע"י לימוד התורה יתחברו ויתקבצו הגלויות.
"יהיה לו" - יהיה ל"ו צדיקים.
יהיה לו אל - סופי תיבות "אליהו".
"אל שני קצותיו וחובר" – שני המשיחים יתחברו.
שתי כתפות חוברות - העולם הזה והעולם הבא
עוד יש לפרש, שהכתוב רומז על עולם הזה והעולם הבא:
הנה הגמרא (מנחות כט:) אומרת על הפסוק (ישעיה כו, ד) "בטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים" - אלו שני עולמות שברא הקב"ה, אחד באות ה"א ואחד באות יו"ד, ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד ועולם הזה בה"א, או העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"א, כשהוא אומר (בראשית ב ד) "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", אל תקרי "בהבראם" אלא בה"א בראם, הוי אומר העולם הזה נברא בה"א, והעולם הבא ביו"ד.
וכל אדם צריך לדעת שכשם שאי אפשר להפריד בין יו"ד לה"א, כך אי אפשר להפריד בין העולם הזה לעולם הבא, שאך ורק על ידי העולם הזה, אדם יכול לזכות לעולם הבא, שהעולם הזה הוא הפרוזדור של העולם הבא וכדאיתא באבות (פרק ד' משנה ט"ז) "רבי יעקב אומר, העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", ועל ידי שמכין את עצמו בפרוזדור זוכה לטרקלין של העולם הבא.
ועל זה רומז הכתוב כאן "שתי כתפות חוברות", זה העולם הזה והעולם הבא, שהם חוברות ואי אפשר להפריד זה מזה וצריך לשניהם יחד כדי לזכות.
"וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה" (כח, ח)
חשיבות המלבוש הרוחני לפי המעשים בעולם הזה
יש לומר שבא הכתוב לרמוז מוסר לאדם:
האדם בעולם הזה צריך להכין את הבגדים הרוחניים לנשמתו בעולם הבא, וזהו "וחשב אפודתו אשר עליו" - "חשב" מלשון "חשיבות", שחשיבות אפודתו הרוחנית של האדם, "כמעשהו ממנו יהיה" – תהיה לפי מעשיו של האדם. וכמו שלבוש גשמי יהיה תפארתו לפי החומר ממנו הוא נעשה, כך גם הלבוש הרוחני, יהיה לפי מעלת ואיכות המעשה, שאם המעשה שלו יהיה לשמה בלי תערובת, אז גם הבגדים הרוחניים שלו יהיו מושלמים ויקרים, אבל אם לא עושה את המצוה בשלמותה כגון שעושה אותה בעצלות או בשביל כבוד, אז גם הבגדים שלו יהיו אותו דבר.
ולכן יתכן שיהיו שני אנשים שיעשו את אותה המצוה אבל לאחד מהם יהיה יותר שכר מהשני, כי לפי המעשה המחשבה וההשתדלות כך יהיה השכר.
וכמו המעשה שמסופר (ראה מעיל צדקה סי' תנ"ד) על רבי אליעזר ורבי יהושע שראו מלאך ובידו חלוק מזריח כשמש ולא היה שפה לפיו סביב, ואמר להם המלאך שחלוק רוחני זה מיועד לאיש אחד מאשקלון שמו יוסף הגנן, והם הלכו אל יוסף הגנן מאשקלון שהיה עני והיה מרבה בצדקה, ויאמרו לו, דע שהקב"ה ירבה שכרך מאד, כי ראינו ביד המלאך חלוק רוחני לבן ומגוהץ, ואמר לנו המלאך כי שלך הוא, אבל דע לך שלאותו חלוק היה חסר שפה לפיו, לכן באנו להודיעך כי ואולי תוסיף בזכיותיך, כדי להשלים השפה. מה עשה? הציעה אשתו שהיא תמכור עצמה לשפחה, ומכסף יתנו עוד צדקה, וכך הוה שמסרו נפשם כל כך למצוות צדקה (עיין שם כל המעשה), ולאחר שפדה את אשתו יצאה בת קול מבשר מן השמיים: נשלם החלוק שלך, וחלוק של אשתך גדול משלך, ומאז זכו לחיי עושר ורווחה. (רבינו יוסף חיים באדרת אליהו ובעוד יוסף חי)
"שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם" (כח, י)
חלוקת אותיות השבטים באבני השוהם
ששה משמות השבטים על אבן אחת וששה על האבן השניה, כנגד שנים עשר לחם הפנים שתי מערכות ששה ששה, וכן ששה שבטים בהר גריזים, ששה בהר עיבל, ששה מזלות בגלגל עולים, וששה יורדים, שש שעות עד חצות, שש לאחר חצות, ששה חדשים קיץ, וששה חדשים בחורף. (תוספות השלם)
ואמרו בגמרא (סוטה לו.) כדרך שחלוקים בהר גריזים ובהר עיבל, כך חלוקים כאן, ויש אומרים כסדר תולדותם. עוד אומרת שם הגמרא שבכל אבן מאבני השוהם [אבני האפוד] היו עשרים וחמש אותיות, ומסבירה הגמרא שזה רק אם "משמתם" – ששם אחד נכתב מלא, ונחלקו שם, יש אומרים, ש"בנימין" נכתב מלא, אף על פי שבכל התורה נכתב "בנימן" חסר, ויש אומרים "יוסף" נכתב "יהוסף", ולשיטה זו בנימין נכתב חסר יו"ד אחת. [וזבולון - לכולי עלמא חסר וא"ו אחת כי לעולם לא נכתב מלא בשתי ואוי"ן]. והכל כדי להשלים ל-25 אותיות בכל אבן מאבני השוהם [אבני האפוד].
רפא נא אעברה נא בזכות נ"א
על כל פנים נמצא, שבשמות י"ב השבטים יש חמישים אותיות, כאשר בנימין או יוסף נכתבים מלא. ויש לרמוז את זה בפסוק בתחילת פרשת בשלח (שמות יג, יח) "וחמושים עלו", ר"ל בני ישראל עלו ממצרים בזכות י"ב שבטים שהיו בשמותם חמישים אותיות. וכן משה התפלל על מרים אחותו, בלשון: "אל נא רפא נא" (במדבר יב, יג) יש לומר שהתכוון משה לעורר זכות י"ב שבטים, ששמותם עולים נ' אותיות, ו"נא" נוטריקון: נון אותיות. וכיוצא בזה משה עמד בתפילה על עצמו שאמר: "אעברה נא" (דברים ג, כה), נ"א נוטריקון נון אותיות, לעורר זכות שבטי י-ה. (כסא רחמים, מלמד)
"שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת" (כח, י)
אותיות השבטים – ושמע ישראל
ששה משמותם על - ראשי תיבות "שמע", רמז למה שאומרים חז"ל (פסחים נו.) שהשבטים בני יעקב אמרו את הפסוק "שמע ישראל ה' אלקנו ה' אחד". (בעל הטורים)
ויש עוד רמז לשייכות בין השבטים לקריאת שמע, שהרי פסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", עולים יחד מ"ט אותיות, וגם שמות השבטים מ"ט אותיות, כאשר בנימן כתוב חסר.
וגם "שמע" ו"בשכמל"ו", בשניהם יש שש מילים, וגם שמות השבטים נכתבו ששה ששה באבני האפוד, וגם באבני החושן נכתבו שש שש אותיות.
ורמז רמז הקב"ה למשה שבזכות ששה סדרי משניות, וכנגד פסוק (תהלים נא, יז): "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", שהוא שש תיבות, וזה רמוז בפסוק (ישעיה ו, ב): "שש כנפים שש כנפים לאחד", רצונו לומר, שש תיבות קריאת שמע, ושש תיבות בפתיחת לחש. ולכן היה צריך שיהיו שש אותיות על כל אבן, והאותיות שבי"ב האבנים יעלו ע"ב אותיות, כמנין "חסד" ואמת, וזה מה שכתוב (תהלים נב, ג) "חסד אל כל היום", רצונו לומר, יום הוא י"ב שעות, וכל שעה כנגד שבט אחד. ומשה רבינו ע"ה עשה בחכמה, אמר בדעתו, אם אנכי כותב ראובן דייקא או שמעון או לוי, אומרים הרבה ראובן ושמעון יש בישראל, ואם אכתוב ראובן בן יעקב ג"כ נמצא הרבה בישראל, טוב יותר שאכתוב שם משולש אברהם יצחק ויעקב שבטי ישורון וראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבלון דן נפתלי גד אשר יוסף ובנימין. (כסא רחמים, מלמד)
גבולות הארץ היו על אבני החושן
בדעת זקנים מבעלי התוספות ז"ל (פסוק ט"ז) כתבו דבר נפלא מאוד, שעל אבני החושן היו כתובים התחומים והגבולים של כל שבט ושבט בתוך האבן שלו, כדי שלא יוכלו לערער על זה כלום, ובימי יהושע כשהטילו גורל, נפל הגורל כמו שהיה כתוב על החושן.
שמות השבטים נכתבו במעשה נסים
כתב החיד"א ז"ל בספרו פתח עינים (יומא כא: ד"ה ואורים) כתב וזה לשונו: "ראיתי בכתב יד ליקוטי רבי בצלאל: מצאתי בשם הרמב"ם דבר נאות, כי שמות השבטים לא נכתבו על האבנים על ידי אדם אלא על ידי מעשה שמים, ולכן חסרו בבית שני, דאי הוו על ידי אדם אם כן אמאי לא חזרו וכתבום על ידי אדם, אלא וודאי דהוו על ידי מעשה שמים". עד כאן לשונו.
"מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (כח, יא)
מעשה חרש יצר הטוב תפתח את שתי האבנים תכלול אותם יחד לעבודתו יתברך
"מעשה חרש" - זהו היצר הטוב שנקרא "חכם". וכמו שכתוב (קהלת ט, יד-טו) "עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים, ומצא בה איש מסכן וחכם ומילט הוא את העיר בחכמתו".
"אבן" - זהו יצר הרע שנקרא אבן (סוכה נב.).
"פיתוחי" - שאינו יכול להחטיא את האדם עד שמראה לו שכר מזומן כמו גזל ועריות, שפותח ומראה לו הנאות מזומנות.
"חותם" - זהו היצר הטוב שאומר שהשכר של המצוות חתום וגנוז לעולם הבא.
"תפתח את שתי האבנים" - הכתוב בא ללמדנו בזה שהעצה הנכונה היא לכלול את היצר הטוב והיצר הרע יחד לעבודת ה', וזהו "תפתח את שתי האבנים", רצונו לומר תשתמש יחד עם שתי האבנים, וכן איתא בזוה"ק בכמה מקומות (עי' רעיא מהימנא ויקרא ד' ע"א) שצריך לכלול יחד את השמאל עם הימין והיינו היצר הרע עם היצר הטוב, והכוונה בזה שיש מידות של היצר הרע שלפעמים נצרכים לעבודת ה', כגון קנאה, שאמנם איננה מדה טובה אבל לפעמים טוב שיקנא, כגון במעשיהם של הצדיקים, שעל ידי זה יעורר את עצמו ללמוד וללכת בדרכיהם, וכן הכעס היא מידה רעה אבל לפעמים צריך להשתמש במידה זו לכעוס על הרשעים (וכעי"ז כתב מרן החיד"א בס' חומת אנך פרשת תצוה אות ד').
"על שמות בני ישראל" - ר"ל שרק איש הישראלי יכול לעשות כן, "מוסבות" - היינו שע"י שיצרף את שניהם יחד לעבודת ה' עי"ז הם יסובבו ויקיפו אותו שניהם יחד לשמרו, "משבצות זהב תעשה אותם" - אם אתה הולך בדרך הזו ויודע איך לנצל את החלק הטוב שבכל אחד מהם. יעשו לך שניהם למשבצות זהב - שגם החלק של היצר הרע ישמש לך לטובה.
"פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים" (כח, יא)
פיתוחי חותם - המפתח של חת"ם
במילים "פתוחי חותם" יש רמז למה שאמרו רבותינו ז"ל בתחילת מסכת תענית (ב.) שלשה מפתחות הם בידו של השי"ת, תחיית המתים, ושל גשמים, ושל חיה, וזהו שרמוז "פתוחי חתם" - המפתחות של "חתם" - ראשי תיבות חיה תחיה מטר ממון [היינו פרנסה], הם בידי השי"ת. (הגר"א בקול אליהו)
"וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן" (כח, יז)
מלאת אבן זו אבן השתיה
האלשיך הקדוש דורש את הפסוק הזה כך: אתה הדיין שדן דין אמת, תקיים את העולם בדיינותיך כאילו אתה ממלא המלוי ש"מלאת אבן" - היא אבן השתיה שממנה הושתת העולם. ופירש ואמר, איזו אבן אמרתי? אותה שמ"ארבעה טורים" הם שתים עשרה אבנים שנעשו אבן אחת, שכך הוא ביעקב שלקח מאבני המקום שתים עשרה אבנים ונעשו אבן אחת, שנאמר (בראשית כח, יח) "ויקח את האבן", ואמרו ב"פרקי דרבי אליעזר" (סוף פרק לה) שזו היתה אבן השתיה שממנה הושתת העולם.
"וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד: וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם: וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה: וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה" (כח, יז-כ)
הסגולות הטמונות באבני החושן
בפרשתנו מנויות אבני החושן, אותן נשא הכהן הגדול על לבו. ורבנו בחיי מאריך ומפרט את סגולותיהן המופלאות של האבנים, הכוחות הפלאיים שהבורא יתברך נטע בהן. והיות ובשנת תש"ן לערך בהיותינו עוסקים בסוגיית האבנים, חקרנו על האבנים ועל סגולותיהם עם הלומדים במסגרת דף היומי, ובפרט עם ידידנו שהיה מלומדי השיעור ר' ברוך בנבנשתי הי"ו, ואספנו הסגולות מהספרים: רבינו בחיי, שלטי הגיבורים (הרופא), דברי חכמים, מעם לועז, מדרש תלפיות. ואמרתי להביא הדברים לפני הלומד אולי יעזרו לאיזה ידידים והיה זה שכרי:
האבן היקרה שאיבדה את ערכה ברגע
ובהקשר זה נספר כי פעם בא אדם נרעש לפני הגאון הקדוש משינאווא, בעל "דברי יחזקאל" זצ"ל, ילדו חלה במחלה מיסתורית, והרופאים נילאו מלמצוא לה תרופה. אמר לו הרבי: "שמעני ואספר לך סיפור". תמה האב: בנו מתייסר במכאובו, הולך ודועך - מה לו ולסיפור? אבל הרבי פתח וסיפר:
פעם ביקש הברון רוטשילד, גדול העשירים בתקופתו, להזין עיניו באוצרותיו. ירד לחדר הכספות והוציא את תיבות אבני החן ומשכיות החמדה. עודו משתעשע בהן - ודלת הפלדה נסגרה בנקישה. הוא מצא עצמו לכוד בחדר בלא מוצא. בחרדה נקש, דפק, צעק, ואיש לא שמע. עבה היתה הדלת, ובמעמקי המרתף. בני הבית חשבו שיצא לעסקיו, משלא חזר בערב סברו שנסע לגיחת עסקים. כעבור כמה ימים החלו לחשוש לגורלו, החיפושים אחריו העלו חרס. באין ברירה הוכרז כנעדר, ובניו ירדו לחדר הכספות לאמוד את העיזבון שהותיר אחריו. שם מצאו את אביהם בלא רוח חיים, ובדם שהקיז מאצבעו כתב: "אני, גדול עשירי העולם, מתתי מרעב"...
ככלות ימי האבל חילקו את הרכוש. בכל הגיעו לעמק השווה, עד שהגיעו לאבן היקרה, גדולה כביצה וזוהרת בשלל גוונים, שטובי המומחים לא יכלו לאמוד את שוויה. אמרו: השולטן הטורקי הוא בעל אוסף אבני החן המושלם בעולם, ומומחה מאין כמותו, רק הוא יוכל לקבוע שוויה, ואולי אף יקנה את האבן ויצרפה לאוספו. קמו האחים ונסעו לטורקיה, לשאול לדעת השולטן. הגיעו לאיסטנבול בירת הממלכה, והשיגו ראיון עם השולטן. הראוהו את האבן, ועיניו ניצתו בברק חמדה: אבן כה מושלמת הבוהקת בגוונים כה זוהרים, תהיה גולת הכותרת באוצרו!

"מוכן אני לתת תמורתה חצי מליון פרחים" - זו המטבע העותומנית של אותם ימים. אבל הם, כסוחרים ממולחים, אמרו: "מליון ובישליק לא פחות!"
קדרו פני השולטן, אילו היו נתיניו היה עורף את ראשם. עם השולטן אין מתמקחים! אמר: "הצעתי לכם מחיר ברוחב יד. טוב ממנו לא תשיגו. ועתה, לכו!" והם, כסוחרים ממולחים, יצאו מן הארמון. ידעו שאם אספן נלהב מפריט החסר לו, ישלם כל מחיר עבורו!
עלו למרכבה וציוו על הרכב לשוב על עיקבותיו. בטוחים היו שהשולטן ישלח אחריהם את אנשיו. אבל השולטן איש של כבוד היה, ולא החזירם מדרכם. כשעברו את הגבול פנו לאכסניה וישבו לחשב את דרכם. בכיו של תינוק הפריע לשיחתם. עוללו של האכסנאי חולה היה, וקדח מחום. אי אפשר היה להרגיעו. נתנו לו את האבן היקרה והנוצצת שישחק בה. השתעשע בה הילד, נרגע ונרדם, והאחים יכולים היו לשוחח בשלוה. הגיעו למסקנה שתכסיסם נכשל, והשולטן צדק: מחיר גבוה יותר לא ישיגו. וכסוחרים ממולחים הסיקו את המסקנה. ניגשו אל הילד הישן ונטלו את האבן מבין אצבעותיו, עלו למרכבה והורו לרכב לחזור לאיסטנבול. באו לפני השולטן, והודיעו על הסכמתם.
"פעלתם בחכמה", הפטיר השולטן, "הראוני את האבן" - הורה.
נטלה, התבונן בה, ושאל בחומרה: "האמנם מבקשים אתם להונות את השולטן?! הראוני את האבן המקורית!"
החליפו מבטים תמהים, וקראו: "זו האבן ואין בלתה!"
קצף השולטן: "לא תוליכוני שולל! זו אבן פשוטה!" אך ניכרים היו דברי אמת, והוא החל לחקרם: האם החליפה האבן ידיים, האם הראוה למישהו שעלול היה להמירה באבן מזוייפת.
"לא ולא", ענו "רק אצל התינוק היתה - הוא לבטח לא החליפה, וגם לא היתה בסביבתו שום אבן אחרת".
שמע על התינוק החולה וקרא: "אכן נודע הדבר!" והסביר: "אבן זו סגולתה לרפאות מחלה פלונית, הנחשבת כחשוכת מרפא. כשהגעתם ומסרתם לידי העולל את האבן, שאב ממנה כל כוחה והתרפא, ועתה איבדה כל ערכה - אינה שווה אפילו פרח אחד"...
"והוברר" - סיים הרבי משינאווא את סיפורו, "שהבורא יתברך, מסובב כל הסיבות, הסדיר כל זאת כדי שאותה אבן מופלאה תגיע לאותה אכסניה נידחת, ותרפא שם תינוק חולה הזקוק לה נואשות... ועתה שוב לביתך, ותייחל לישועתו יתברך!"
זיק תקוה התעורר בלב האב, ופנה לשוב לביתו. בדרך נודע לו באקראי שרופא המלך עובר דרך עירו. בא לפניו וביקשו שיבקר אצל בנו. הגיע הרופא, איבחן את המחלה - והוציא את התרופה מציקלונו!...
"וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם" (כח, יח)
הקב"ה יבנה את ירושלים מנופך ספיר ויהלום גימטריא ירושלים
"נופך ספיר ויהלם", גימטריה "ירושלים" עם הכולל, שעתיד הקב"ה לבנותה בהם, שנאמר (ישעיה נד, יא): "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים", פוך היינו נופך [וספירים היינו ספיר]. (תוספות השלם אות ג')
"וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה" (כח, יט)
בני דן נלחמו על לשם
והטור השלישי לשם, ולפי שמצאו להם בני דן כך, מתוך שראו שדן אביהם היה חקוק על אבן "לשם" שבחושן שכל שנים עשר שבטים היו חקוקים בשנים עשר אבנים ואותן אבנים היו משוקעות בחושן המשפט, ומתוך זה ידעו בני דן שלשם ראוי להם, לפיכך נאמר (יהושע יט, מז): "ויעלו בני דן וילחמו עם לשם". (תוספות השלם אות ד')
"מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם" (כח, כ)
זכות המילה
"במלואותם" - מלו אותם, שזכות המילה עולה על כולם. (תוספות השלם אות ג')
"וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט" (כח, כא)
חלוקת אותיות השבטים באבני החושן
עד עכשיו דיברה התורה על כתיבת השמות על אבני האפוד שהיו שני אבני שוהם, ועל כל אבן נכתבו ששה שבטים. אבל כאן מדברת התורה על אבני החושן שהיו שנים עשר אבנים טובות מסוגים שונים, ושמות י"ב השבטים היו חקוקים על י"ב אבני החושן הנקראות "אבני מילואים", על כל אבן - שם של שבט אחד.
אומנם אומרים רבותינו ז"ל (בעל הטורים פס' ט"ו, תוספות השלם פס' י' אות ח') שעל כל אבן ואבן היו כתובות שש אותיות, וכמו שעל אבני האפוד - אבני השוהם - היו ששה שמות על כל אחת מהם, שנאמר: "ששה משמותם על האבן האחת". וכתב בספר ימצא חיים (סי' ע"ג אות ו') שיש לרמוז דבר זה בפסוק הזה "ששה משמותם" - שש אותיות משמות השבטים, "על האבן האחת" - על כל אבן.
ובספר כסא רחמים (מלמד) כתב, שנבחר דוקא המספר שש, לרמוז לששה חדשים שיש בהם ימי שמחה וימים טובים, דהיינו: ניסן - פסח, סיון - שבועות, תשרי - ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמיני עצרת. כסלו - חנוכה, שבט - ראש השנה לאילנות, אדר - פורים.
ונמצא א"כ שסך כל האותיות שעל אבני החושן היו ע"ב אותיות (י"ב אבנים כפול ו' אותיות).
ולכאורה אם נספור את אותיות השבטים נראה שחסר כ"ב אותיות כדי להשלים למספר שש אותיות בכל אבן מאבני החושן, [שזבולון נכתב חסר ו' וא"כ סך אותיות השבטים הוא חמישים], אולם הגמרא ביומא (עג:) אומרת, שבאבני החושן היו כתובות גם המילים "אברהם יצחק יעקב שבטי ישרון" כדי שיהיו כל האותיות בחושן. והנה לפניך סדר האבנים והאותיות החקוקות על כל אבן ואבן.

ומה שהוסיפו את שמות האבות דוקא, יש שכתבו (כסא רחמים, מלמד) דהיינו כדי שיזכור לנו זכות אבות, יחד עם זכות השבטים, הדא הוא דכתיב (ויקרא כו, מב): "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור...". ויש שאמרו (שפתי כהן לרבי מרדכי הכהן), שהוסיפו את האבות כדי שיגנו על השבטים ממכירת יוסף.
ותיבות אלו עולות כ"ב אותיות בדיוק. נמצא יחד עם שמות השבטים, ע"ב אותיות, שהיו מחולקות שש אותיות לכל אבן.
"וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט" (כח, כא)
רמזים נפלאים בפסוק
"והאבנים", - וה"א בנים, וה"א - גימטריא י"ב, - בנים, דהיינו י"ב השבטים.
"תהיין", תהא "יין" – גימטריא "שבעים", כאילו כל השבעים נפש כתובים על האבנים.
"שמותם" - שם תם [נקוד צירה פתח] כלומר שלם, יהוסף מלא, בנימין מלא.
שמותם פתוחי חותם איש סופי תיבות "שמים", חתומים בשמים, הסתכל בתיבה אשר תחתיו פקוקה בדמות שבטים מעוזקה. [כדמצינו ביוצר לשחרית (א' דר"ה) בפיוט מלך במשפט בזה"ל "הסתכל בתבנית אשר בכסא חקוקה ובתיבה אשר תחתיו פקוקה ונפשות צורים בתוכה נקוקה" ופירושו תיבה שתחת כסא הכבוד הכבוד שבו נשמות ישראל ומעוזקה היינו לשון ויזעקו ויסקלהו והיינו שמסובבת כטבעת הדמות השבטים].
עשרה על שמותם פתוחי סופי תיבות מילה, וזהו ה"חותם" כלומר חותם קודש.
תהיין שתי פעמים בפסוק זה, כנגד שני עולמים. (תוספות השלם אות א')
"וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד" (כח, כח)
צריך שיהיו פיו ולבו שווים
כתב בספר דגל מחנה אפרים, שציווי "ולא יזח החושן מעל האפוד", מנאוהו מפרשי התורה בכלל תרי"ג מצוות, שאדם מישראל מחויב לקיימן תמיד. ואיך יקיים אותה עכשיו שאין בית המקדש?
ויש לומר שהמצוה הזאת נוהגת גם בזמן הזה, שהחושן רומז ללב [שהיה מונח על לב אהרן], ואפד [בכתיב חסר כך נכתב בתורה] בגימטריא "פה". וכל אחד מאיתנו מצווה ועומד לבל יזח החושן מעל האפוד, דהיינו שלא ייחלק הלב מעל הפה, אלא יהיו תמיד פיו ולבו שווים.
לא להתגאות על חבירו
ולא יזח - לשון ניתוק, ולשון ערבי הוא, כדברי דונש בן לברט (רש"י)
בפסוק זה נצטווה הכהן הגדול, שהחושן והאפוד חייבים להיות מחוברים. וכדי להבין את זה נסביר איך היה בנוי האפוד: כתפיות עלו מהאפוד מאחורה לאורך הגב עד הכתפיים, ועל הכתפיות באיזור הכתפיים היו מחוברות שתי אבנים עם שמות בני ישראל והם אבני השוהם [הנקראות גם "אבני האפוד"], והכתפיות ירדו מכתפיו עד איזור גובה הלב, ומשם היו שרשרות זהב מחוברות לקצה הכתפיות שעליהן תלו את החושן. והחושן גם היה מחובר בתחתיתו בחוטי תכלת אל חגורת האפוד. על זה נאמר: "ולא יזח החשן מעל האפוד", "יזח" לשון ניתוק הוא. אך גם לשון גאוה - 'זחה דעתו עליו'.
רבי אשר זעליג קרמר, בספרו "פרפראות", מבאר: תפקידו של האפוד לכסות מהמתנים ומטה, את החלק האחורי של הגוף. החשן, לעומת זאת, נמצא למעלה, מלפנים, על החזה והלב, במקום החשוב ביותר. האפוד נעשה מחומרים יחסית פשוטים, והחשן היה עשוי מזהב משובץ באבנים יקרות. ובחושן היה שם המפורש!
החושן היה עלול, כביכול, להתגאות מול האפוד: "מי אתה שתעז לעמוד לידי?!" באה התורה ואומרת: אתה "גדול" אתה באמת חשוב, אבל אין לך במה להתגאות על זולתך! הוא עושה את תפקידו, ואתה?
אומרת התורה לאדם: אתה בעל כשרון, עשיר, הקב"ה נתן לך כלים רבים וחשובים, ואפשרויות רבות בידיך. כלום עושה אתה את הטוב ביותר שביכולתך, עם כלים אלו?!
זהו שנרמז כאן: "ולא יזח [-יתגאה] החושן מעל האפוד".
ידוע משלו המפורסם של המגיד מדובנא: כאשר היו הסוחרים נוסעים ליריד, היו קונים את הסחורה בהקפה, ולא משלמים עד השנה שלאחר מכן. בחלוף השנה היו באים ומשלמים, ואז היו קונים סחורה חדשה.
שנים נסעו יחד ליריד, אחד בעל מכלת קטנה, שבא וקנה שק אחד בלבד מכל סוג של סחורה. השני היה בעל רשת ארצית של חנויות כל־בו ענקיות, והוא מילא רכבות שלמות בסחורה שקנה. בעת שחזרו יחד לעירם, לעג בעל הרשת לחנוני הזעיר: "זה מה שקנית?! לא חבל לנסוע ליריד בשביל לא-כלום כזה?!" ענה לו החנוני: "אל תלעג לי, כי אמנם אתה קנית יותר סחורה, אך אתה גם חייב יותר לאלו שקנית מהם!"
אומר המגיד מדובנא: בחושן יש שם המפורש, וגם שאר מעלות, אבל הוא "חייב" יותר! רמז הוא לכל אחד מאתנו: "לא יזח החשן מעל האפוד". (מעיין השבוע)
"וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (כח, ל)
שבט שהיה בו חטא - אבנו נהפכת לנחושת
כשהיה אחד מהשבטים עושה עבירה, היתה האבן ששמו חקוק עליה נעשית נחשת, והכהן רואה אותה ויודע שהעבירה באותו שבט ומפיל עליו גורלות עד שידע מי הוא בעל העבירה ודנין אותו. (מדרש הגדול)
כיצד שואלין באורים ותומים
איתא בגמרא יומא (עג.) תנו רבנן, כיצד שואלין באורים ותומים? הכהן עומד ופניו כלפי הארון, והשואל עומד מאחוריו ופניו לאחורי הכהן, השואל אומר "אעלה או לא אעלה?" ואינו שואל בקול רם, ולא מהרהר בליבו, אלא שואל בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו, ומיד רוח הקודש לובשת את הכהן, והוא מביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה, "עלה" או "לא תעלה" באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו, ומשיב לשואל ואומר לו עלה או לא תעלה, ואין שואלין שני דברים כאחד.
ובמדרש הגדול מרחיב את הדברים: תנו רבנן כיצד אותיות נראות [כאשר הן באות לומר הוראה], רבי יוחנן אומר בולטות, ורבי שמעון בן לקיש אומר מצטרפות. כיצד בולטות? בזמן שאומרים לו מן השמים "עלה", בולט עי"ן של יעקב, למ"ד של לוי, ה"א של יהודה, והכהן קוראן "עלה", ובזמן שאומרים לו מן השמים "אל תעלה" בולט אל"ף של אברהם, למ"ד של לוי, ת"ו של נפתלי, עי"ן של יעקב, למ"ד של זבולון ה"א של יהודה, והכהן קוראן "אל תעלה". וכיצד מצטרפות, נעקרות אותיות אלו ונעשות זו אצל זו תיבה אחת. והיינו ביאור מה שנחלקו אם בולטות או מצטרפות.
והלכה כרבי יוחנן שבולטות, וכשבולטות אין בולטות כולן כאחת, אלא אות אחר אות כדי שידע התיבה כמו שהיא, לפי שיש שמות אותיות שוות ואין הגיונן שוה, כמו אליעם - עמיאל, נתנאל - אלנתן, ודומה להן. ואילו היו בולטות כולם כאחת אינו יודע איזה שם הוא. ואין שואלין אלא בכהן שמדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו. ובבית שני אף על פי שלא היתה שם רוח הקודש עשו אורים ותומים כדי להשלים שמונה בגדים ואף על פי שלא היו נשאלין בהן.
השם הקדוש שהיה כתוב באורים ותומים
הנה יש הרבה דעות איך היו האורים ותומים, אבל כתב הרמב"ן ז"ל, כי הם סוד מסור למשה מפי הגבורה והוא כתבם בקדושה או היו מעשה שמים. ולכך לא הוזכר בהם ציווי "ועשית", ולכן הוזכרו בה"א הידיעה "האורים" "התומים", דהיינו הידועים. ומשה לקחם והניחם שם בחושן המשפט בסוד גדול, אחרי שהלביש את אהרן, את האפוד והחושן כאמור.
וזה לשון רש"י כאן: את האורים ואת התומים – "הוא כתב שם המפורש, שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו" [ולכן נקרא "אורים" ו"תומים"]. ומעין השבעת שמות בדבר ה'.
והנה לך רמז מה שכותב בעל הטורים, כי "אפוד" גימטריא "מלאך", שהיה כהן מלובש בו כמלאך ה' צבאות, והבן. וכן גימטריא צ"א, גימטריא "אמן".
וראה תרגום יונתן ז"ל כאן שכתב, ותתן בחושן המשפט את ה'אורים' - המאירים דבריהם ומגלים רזין וסודות של בית ישראל, ואת ה'תומים' - שגומרים מעשיהם לכהן גדול השואל דבר נבואה מלפני ה' בהם. כי בהם היה חקוק ומפורש שם הגדול והקדוש שבו נבראו שלש מאות ועשרה עולמות. וחקוק ומפורש באבן שתיה שבה חתם אדון העולם פי תהום רבא מן בריאת עולם. וכל מי שמזכיר אותו השם הקדוש והגדול בשעת צרתו, ניצול על ידו, וסודות שהם טמונים מתגלין. והיו כולם על לב אהרן בו בזמן בואו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד, עד כאן דברי התרגום יונתן. (מעשה הגדולים, אבידני)
הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים
כתב בספר שי לתורה חלק א', מה שהיו האורים ותומים מונחים על לב אהרן, הוא בבחינת מידה כנגד מידה, והדבר מפורש ברש"י (שמות ד, יד) על הפסוק "וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו", שבזכות זה זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב, והוא ממדרש רבה (שמות פרשה ג פרק יז) "אמר רבי שמעון בן רבי יוסי הלב ששמח בגדולת אחיו, ילבש אורים ותומים". וזה מידה כנגד מידה, שתשלום השכר על המצוה, הוא במכוון לאותו אבר שעשה את המצוה, וכן הובא בילקוט שמעוני (מקץ קמ"ח): "יוסף משלו נתנו לו, הפה שלא נשק לעבירה - 'על פיך ישק כל עמי'. צואר שלא דבק בעבירה - 'וישם רביד הזהב על צוארו'" וכו', עיין שם. וכן מצינו בתשלום העבירה, מידה כנגד מידה, כמו שאמרו בגמרא (סוטה ט:) "שמשון הלך אחר עיניו, לכן נקרו לו פלשתים את עיניו, אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו".
וכן מצינו לגבי איזבל שקיבלה שכר מידה כנגד מידה, שכתוב עליה (מלכים ב' ט, לה) "וילכו לקברה ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים וכפות הידים" וכתב רש"י שם "אמרו רבותינו שהיתה מרקדת לפני חתנים בידיה וברגליה ומכשכשת בראשה", ובזכות מצוה זו, איברים אלו הובאו לקבורה. עד כאן דברי השי לתורה.
האורים ותומים - הוראה מחייבת
ברש"י – "הוא כתב שם המפורש שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו".
יש לפרש בזה, שמתמם את דבריו היינו שמשלים את הדבר, והשאלה שעליה באה תשובתם של האורים והתומים אין לשאול אותה ולהסתפק בה עוד, אבל אם יעלה בדעת מישהו חס ושלום לשאול שאלה באורים ותומים, ואין כוונתו למלא אחר דבריהם, אלא שאחר כך יוסיף לשקול על פי דעתו אם לקבל או לדחות, לא יענוהו האורים והתומים.
וידוע שגם בזמן הזה יש אופן שאפשר לשאול מן השמים שיפשטו לאדם דברים שנסתפק בהם אם לעשות או לחדול, אם אין לו בהם דרך אחרת לפשוט אותם, כמו גורל הגר"א. וידוע שגם קדוש ה' החפץ חיים שאל בגורל הגר"א דברים שנסתפקו לו, והיה רגיל הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זכר צדיק לברכה, לומר, שגורל זה יענה רק למי שמקבל על עצמו למלא אחרי דבריו מבלי נטות ימין ושמאל.
גם מי ששוטח את ספקותיו לפני צדיקי חכמי ישראל, לשמוע את עצתם על פי רוח ה' אשר מתנוססת בהם, וגם בדורות האחרונים לא אלמן ישראל מצדיקים אשר כל דבריהם כדברי האורים, אם השואל כוונתו למלא אחרי דבריהם, יש להם הסייעתא דשמיא לתת עצה כאשר ישאל איש בדבר האלקים, אבל מי שבא רק כדי לקבל חוות דעת לא מכרעת, תהיה גם התשובה שיקבל לפי ערך שאלתו. (טעם ודעת)
וידוע שבמלחמת תש"ח השתמשו גם כן בגורל הגר"א לזיהוי שלושים וחמשה חיילים ה' ינקום דמם שנפלו בדרך לכפר עציון, ודבר זה נעשה על ידי הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל שהיה יודע כיצד לעשות הגורל.
מדרגת אורים ותומים למעלה מבת קול
הרמב"ן מפרש כי האורים והתומים נקראו כך, משום ש"אורים" הם שמות קדש שמכוחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל. ו"תומים" הם שמות הקודש אחרים, שהיה מכוון בהם כדי לדעת את סדר האותיות שהאירו, ולכן נקראו "תומים" כי מכוחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו, מה הסדר והכוונה שלהם. ומדרגה זאת לדעת את סדר האותיות שהאירו ואופן צירופן, יוכל לעשות כן רק על ידי רוח הקודש, וזאת מדרגה ממדרגות רוח הקודש, שהיא למטה מהנבואה ולמעלה מבת קול.
ולפי דברי הרמב"ן, פירש הגר"א בקול אליהו את מעשה עלי הכהן וחנה, כמו שכתוב (שמואל א' א, יג): "וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכרה". שעלי חשב שהיא שיכורה. וחנה השיבה לו: "לא אדוני אשה קשת רוח אנוכי ויין ושכר לא שתיתי" (שם פסוק טו), ומסבירה הגמרא (ברכות לא:) שהיא התכוונה לומר לו "לא אדוני, לא אדון אתה בדבר זה, גילית בעצמך שאין רוח הקודש שורה עליך שתדע שאינני שיכורה".
ומקשה הגר"א, למה באמת עלי חשד בה שהיא שיכורה ולא דן אותה לכף זכות? ועוד קשה, איך התברר לה שאין לו רוח הקודש?
ומתרץ הגר"א על פי דברי הרמב"ן הנזכרים, שכאשר עלי ראה אותה מתפללת וקולה לא נשמע, הוא מיד שאל באורים ותומים מה פשר הדבר [כי עד אז לא היו מתפללים בלחש], והאירו לו האותיות ש' כ' ר' ה', ועל כן חשבה לשיכורה. וזה בגלל שלא היה לו רוח הקודש לכוון בשמות של התומים, ולדעת שהצירוף הוא לא "שכרה" אלא "כשרה", שהיא אשה כשרה. עוד אומר הגר"א באופן אחר, שהיה צריך עלי לקרוא את האותיות "כשרה" מלשון "כ-שרה" והיינו כמו שרה אמנו. ולכן אמר לה עלי הכהן [אחרי שהבין שטעה] שלשנה הבאה יהיה לה בן, והיינו כשרה אמנו שכך בשרו לה המלאכים.
"וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ" (כח, לב)
משה לבש מלבוש כמו מלאך
הגמרא במסכת תענית (יא:) אומרת: במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים [שהרי לא יכל היה לשמש בבגדי כהנה כיון שלא היה כהן]? אמר רב כהנא בחלוק לבן שאין בו אימרא.
אבל שאר כהנים לא ישמשו בו, לפי שהמלאכים משמשים בחלוק לבן שאין בו אימרא, ואם ישמשו בו הכהנים, יתקנאו בהם המלאכים ויקרעוהו, ולכן ציווה על המעיל ששפה יהיה לפיו כדי ש"לא יקרע" - שהמלאכים לא יקרעו אותו. (תוספות השלם)
שפה בפי המעיל כדי שלא יוכל הס"מ לקורעו
בספר אמרי נועם (לרבי יעקב מבעלי התוספות) איתא: "ובמדרש אמר, כשכהן גדול נכנס ביום הכפורים להקטיר קטורת, בא השטן ואוחזו בבית צווארו לעכבו, ולכן יהיה שפה לפיו שלא יקרע [המעיל מאחיזת השטן]". (מובא גם תוספות השלם)
ובמדרש תלפיות (אות ב, ענף בגדי כהונה ד"ה ובזה ניחא) כותב: "קבלתי מרבי הקדוש, שטעם טבילת כהן גדול אחר צאתו מבית קודש הקדשים הוא, משום שהכהן הגדול בעבודתו מחליש את הס"מ, ולכן הס"מ ברוב כעסו ממתין לו ומבקש אופנים שיוכל לפגוע בו, ובצאת הכהן הגדול היה הס"מ אוחז בבגדיו שעליו לקורען, ולכן גם ציוה הקב"ה לעשות שפה בפי המעיל, כדי שלא יוכל הס"מ לקורעו".
ובילקוט ראובני הביא בשם פרקי היכלות, על הפסוק "פעמון זהב ורמון" וגו' "ידוע זה הטעם [לפעמונים והרימונים] כדי שלא יפגעו בו מלאכי אלהים, כי דרך בני הבית להיות יוצאים ובאים ויורדים בבית אדוניהם, ולכן מלאכי השרת היו כבני בית בבית המקדש, והזהיר זה דוקא בכהן גדול לרוב מעלתו".
כפי תחרא - שם קדוש
ובאותו ענין כתב ר"ש מאוסטרופלי הנה נודע כי כשהס"מ מתחבר עם "לילית" יוצא מהם קליפות קשות מאוד, והם מקטרגים ביחד על עם ישראל, אמנם יש שם קדוש כפ"י שמפריד ביניהם ומבטלם.
ומקור יפה לדבר הזה מביא רבי שמשון מהפסוק כאן: "והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא יהיה לו לא יקרע". המילים: לפיו סביב מעשה אורג ראשי תיבות סמא"ל. והמילים תחרא יהיה לו לא יקרע ראשי תיבות לילי"ת. ומה מפריד בניהם? שם כפ"י.
ולפי זה מסביר מהר"ש עוד פסוק: בפרשת כי תשא (להלן לג כב) כתוב: "ושכותי כפי עליך עד עברי", ואומר על זה רש"י "מכאן שניתנה רשות למחבלים לחבל", וצריך להבין מה הקשר? אבל לפי מה שנתבאר, זה מובן, כי "כפי" מגן מפני המחבלים, וכיון שניתנה רשות לחבל, לכן צריך את השם "כפי" שיגן מהם. (דבש לפי מערכת כ' אות י"ז בשם ארץ החיים על התהלים מזמור ל"ב)
מעיל האפוד מלמד כיצד לחזור בתשובה
"אפוד" - ראשי תיבות: אלמדה פושעים וחטאים דרכך.
ופירוש הפסוק כך: "ועשית את מעיל האפוד" - כשתרצה ללמד ולהורות תשובה לאנשים אשר המרו את פי ה' יתברך, לעשותם "כליל תכלת" - שיהיה כל כוונתם לעובדו מחמת רוממותו יתברך, כי תכלת דומה לים, וים לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד.
אז ראשית כל דבר תראה: "והיה פי ראשו בתוכו" - דהיינו שיקמץ פיו מלדבר דברי בטלה, "שפה יהיה לפיו סביב" - כמו שאמרו חז"ל (ערכין טו:) שלכך נברא חומה ובריח לפה כדי שלא ידבר מה שלא הכרחי לגופו ולנשמתו, ועל ידי שישמור את פיו, ינצל מפגם היסוד, כי ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור, וזהו "מעשה אורג יהיה לו לא יקרע" - לא יבא לידי מקרים לא טובים רחמנא ליצלן. (אילנא דחיי לרבי מנחם מנדל מרימנוב)
שיעשה לפיו מחסום
כתוב בספר אהבת ישראל (מויז'ניץ, פרשת תצוה): אפ"ד בגמטריא פ"ה, שהיה מגיד עתידות. וגם ללמד, שיעשה לפיו מחסום וכיסוי שישמור פיו מכל דיבורים שאינם בהכרח, "והיה פי, ראשו בתוכו" - כלומר שיחשוב הדיבור לפני שיוציא מפיו, ורק אם ראוי ומוכרח לדבר אז ידבר, "שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג", דהיינו שיסגור פיו כאלו פיו ארוג, "כפי תחרה יהיה לו לא יקרע", שעל ידי שישמור פיו לא יבוא לפגם הברית, שהפה מכוון כנגד פי המעור. אם שומר פיו ולשונו מדברים בטלים, וכל שכן מלשון הרע וליצנות, אז יהיה נקי וטהור בקדושת הברית, ועל ידי זה יהיה לו חשק ואהבה במצוות ללמוד ולהתפלל בהתעוררות הלב.
ועוד ראשי תיבות של לפיו סביב מעשה אורג, סמא"ל. וכן תחרה יהיה לו לא יקרע - ראשי תיבות פלונית [לילית] שלא יהיה להם שליטה להכשיל את האדם בפגם הברית בלילה, אלא "לא יקרע" - מקום הזרע, ויהיה שמור וקדוש וטהור, ושכב וערבה שנתו, וישכים בבוקר נקי וטהור לעבודת השי"ת.
ונאמר באפוד: שני ושש משזר מעשה, סופי תיבות ישר"ה, זוכה להיות במחיצת מלאכי השרת.
"וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ" (כח, לב)
רמזים נפלאים במעיל
המעיל מכפר על לשון הרע (ערכין טז.), ורמוז בפסוק התיקון הזה: "והיה פי ראשו בתוכו" - שלא להוציא הדיבור לחוץ אלא ישאר בתוך ראשו, וכתיב (איוב כ, יב) "אם תמתיק בפיו רעה, יכחידנה תחת לשונו".
"שפה יהיה לפיו סביב" - רמז שיחשוק שפתותיו זו בזו, מלהוציא הדיבור.
תכלת והיה פי ראשו, ראשי תיבות "תופר", כאילו תופר את שפתיו.
דבר אחר: מעיל כנגד עולם הבא, "פי ראשו" - גימטריה "ירושלים" עם הכולל, "שפה יהיה לפיו סביב" - השפה זו החומה של ירושלים, ו"יהיה לפיו" - גימטריה "ציון".
"מעשה אורג" - לארוג את ישראל ליראתו של הקב"ה.
"לא יקרע" - מדבר במלבושי הצדיקים לעולם הבא, שאין צריכים לקרוע בגדיהם, כי לא יתאבלו עוד. (תוספות השלם)
פרטי המעיל מרמזים לחומר עוון לשון הרע
במסכת "ערכין" (טז.) אמרו חז"ל, שהמעיל מכפר על עוון לשון הרע, ולפי זה פירש הקדוש החפץ חיים זצ"ל, את כל מעשה המעיל ופרטיו שכולם מרמזים לחומר עוון לשון הרע, ולעצות כיצד להנצל ממנו:
"כליל תכלת" – תכלת דומה לרקיע, להזכיר לבני אדם כי כל דיבור שהם מוציאים מפיהם, אינו דבר של מה בכך שאינו מותיר רושם, אלא פועל את פעולתו ברקיעים העליונים.
"והיה פי ראשו בתוכו" - לפיכך צריך לשמור את פיו שלא יצא ממנו דברים אסורים, אלא יבלמנו ויכבוש דיבורו.
"שפה יהיה לפיו מעשה ארג" - שלא די במה שנזהר זהירות בעלמא מלהוציא מפיו דברים מיותרים, אלא שתהיה הוצאת דיבור מפיו כבדה עליו, כאילו שתי שפתותיו ארוגות זו לזו בקשר אמיץ.
"כפי תחרא יהיה לו" - אם יעשה כן, יהיה לשריון ולמגן שלא יבא לידי מריבה, כמו שהתחרא מגינה שלא יקרע הבגד.
"ונשמע קולו בבואו אל הקדש" - העצה הבדוקה להנצל מהעוון המר הזה, שישמיע קולו רק בקודש, היינו בדברי תורה.
רמז לאדם שיבלום פיו
כבר הבאנו קודם לכן את מה שאומרים בעלי המוסר, על הפסוק "והיה פי, ראשו בתוכו", שהוא מלמדנו, שאדם יחשוב על כל דיבור קודם שיוציאו מפיו, ורק אם ראוי ומוכרח לדבר אז ידבר, "שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג", דהיינו שיסגור פיו כאילו פיו ארוג.
בחומר מידת הכעס
ונדבר כאן מעניין המידה המגונה מידת הכעס, וכמו שפותחת הפרשה "ואתה תצוה את בני ישראל" - אין צו אלא לשון זירוז, ומתי מזרזים? במקום שיש חסרון כי"ס, ופירוש כמו שאמרו בזוהר הקדוש שהכועס פוגם בכל העשר ספירות ראשי תיבות כי"ס כ'ל י' ס'פירות, וראשי תיבות כע"ס כל עשר ספירות. נמצא שענין הכעס צריך זירוז (עי' ראשית חכמה שער הקדושה פרק ז').
הנה למדנו בפרשת תרומה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אומרים רבותינו (ראה חזקוני שם) "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוכו של כל אחד ואחד" בלבו של כל אחד מישראל.
וכתב הרב בעל ה"ראשית חכמה" (שער הקדושה פרק ז') שכל פגם שיפגום האדם בליבו על ידי שנאה וכעס, הוא מכניס צלם "בהיכל". והטעם לכך הוא לפי שהלב הוא קדש קדשים שתשרה שכינה בו, ואדם שכועס מגרש את השכינה, ומכניס עבודה זרה אל זר במקומה וה' יתברך לובש קנאה עליו ח"ו, "א"ל קנא" גימטריא כעס.
והגמרא בפסחים (סו:) אומרת: אמר רבי מני בר פטיש, כל הכועס, אפילו פוסקים עליו גדולה מן השמים, מורידים אותו, מנלן, מאליאב, שנאמר ויחר אף אליאב בדוד, וכי אזיל שמואל לממשיחינהו כתיב כי מאסתיהו, מכלל דהוה רחים ליה.
והנה הכתוב אומר (בראשית יג, ז) "ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט", ואח"כ כתוב "ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך", ולכאורה מדוע בתחלה נאמר לשון ריב ולבסוף לשון מריבה? אלא שריב הוא לשון זכר שאינו פרה ורבה ומריבה לשון נקבה שפרה ורבה, ואברהם חשש שהריב שזה ויכוח קטן יהפוך ל"מריבה" ולכן הקדמים ואמר אברהם אבינו ע"ה הפרד נא מעלי.
ועל פי זה יש לפרש, את הפסוק (איוב כו, ז) "תולה ארץ על בלי מה", ודרשו רבותינו (חולין פט.) דמכאן לומדים שאין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה. ויש להסביר שהמילה "מריבה" "בלי" אותיות "מה", נשאר לנו רק "ריב", כי על ידי ששותק ובולם פיו, הרוחות נרגעות ואין יותר "מריבה", ובזה יזכה שה' יענה תפילתו (פלא יועץ ערך דיבור).
ודע שהכועס נקרא "בהמה" ראשי תיבות בערתי הקדש מן הבית שע"י הכעס מוציא הקדושה ומכניס הסט"א.
הסבלן זוכה לשני עולמות
הגמ' בפסחים (קיג:) אומרת שלשה "חייהם אינם חיים" ואחד מהם הרתחנים, כי הסבלן זוכה לשני עולמות עולם הבא ועולם הזה. ואילו הכעסן מאבד ב' עולמות אלו, כי אין לו שמחת חיים, ובכל עת הוא שרוי בעצבות, תמיד יש לו תרעומת על שכנו, על חבירו, ובכל עת ימצא סיבה לכעוס, בעת שקם ממטתו מחפש אמתלא לכעוס.
וזה שנאמר בתורה (בראשית מט, טו) "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול". והענין הוא שאם אדם רוצה לראות מנוחה ושמחה והוא מבין שזה דבר טוב. צריך לסבול הכל ממש ולא להתרעם על אף אחד, ובזה יראה מנוחה. (אהל יצחק בשם הרה"ק ר' יצחק מווארקי זצ"ל)
בגמ' בברכות (כט:) אמר אליהו הנביא לר' יהודה "לא תרתח ולא תחטא" כי אפי' שאדם יר"ש גדול ולמדן ברגע שכועס נשמתו מסתלקת ממנו ואז עושה בו היצה"ר כטוב בעיניו ויכול להגיע לעוונות חמורים מאוד.
ובגמ' שבת (קה:) אמרו, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. מסביר בעל התניא (אגרת הקודש פרק כ"ה ד"ה להבין) לפי שבשעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אם היה מאמין שהכל ממנו יתברך לא היה כועס כלל, ואפי' אדם בעל בחירה מזיק לחבירו מכה אותו, או לוקח ממונו ומתחייב בדיני אדם ודיני שמים, אע"פ כן, הניזק כבר נגזר עליו הכל מן השמים והרבה שלוחים למקום.
בתחבולות יעשה מלחמה שלא לבוא לכלל כעס
וכתב הפלא יועץ (ערך כעס) וזה לשונו: ידוע חומר הכעס, כמה החמירו בש''ס ובזוהר הקדוש (הובאו בס' ראשית חכמה שער הענוה פ"ג ד"ה) ובכתבי האר''י ז''ל (שער רוח הקודש דף ל"ו ע"ב) תסמר שערת אנוש. ולפי חומר שבו, האיש החפץ חיים ויש לו טבע ומדת הכעס, בכח יגבר ברוב עוז ותעצומות לגדר בעצמו גדרים וסיגים למשוך עצמו ולהציל נפשו מרדת שחת, ובתחבולות יעשה מלחמה שלא לבוא לכלל כעס. והגדר הגדול שירשום בכתב וילקט כל מאמרי רבותינו זכרונם לברכה בש''ס ומדרשים וזוהר הקדוש ודברי האר''י ז''ל בענין הכעס, ויהיו לזכרון בעיניו, ובהם יהגה מדי יום יום למען יירא ויפחד ויחזור לאחוריו וירגיז יצר הטוב על יצר הרע, אי אזל מוטב, ואם לאו, יקנוס עצמו על כל פעם שכועס במעות או תעניות, ואם לא יוכל עצר ברוחו מלכעס, על כל פנים ישמור לפיו מחסום מלדבר בשעת כעסו מטוב עד רע, ויהיה כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו. ואם ידבר, יהיה בקול נמוך ובדברי ריצוי, ואף אם לבו בוער כאש, וחמתו בערה בו, לעצור במילין יוכל, ואז יהיה הכעס עקר, שאינו עושה פירות, כי ידוע שעבירת הכעס גוררת עבירות רבות ורעות, כגון אש המחלוקת, וילבש קללה, וכהנה רעות רבות; והשתיקה בעת הכעס כמים לאש. וכמו שכבר הבאנו מאמר רבותינו (חולין פט.) על הפסוק "תולה ארץ על בלי מה" (איוב כו, ז) שאין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה.
ויתן אל לבו איך יכעס על זולתו שגמלו רעה, ולא יכעס על עצמו, שגורם רעה לנפשו, ומהנפש ועד הבשר יכלה בכעסו, ויחשב מה הוא ומה חייו, ושהכבוד והקלון וכל עניני העולם הזה הכל הבל, הבל הבלים, מעשה תעתועים, ושאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה (חולין ז:), ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, ושאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ושדרך איש ישר בעיניו, ואין להאשימו, ולאדם הכועס להסיר כעס מלבו ולהעביר רעה מבשרו, ואם ראשיתו מצער עד שירגיל, סוף שההרגל נעשה לו טבע טוב. ואין לשבח למי שאין לו מקום לכעס, ואין לו על מה לכעוס ואינו כועס, אלא חובת גברא, שאף שיש לו טעם מספיק לכעס, יכבוש כעסו. ואם יצטרך לזרוק מרה על בניו וכדומה, לא יעשה אלא לפנים, ואם יארע לו שיכעס, יהיה נוח לרצות לכבוד קונו ובזה יהיה שבע רצון ומלא ברכת ה', ואף בשרו ישכן לבטח. עכ"ל.
הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך
בספר חסידים (סי' תרנב) כתב, שלא יכעוס ולא ישנא ולא יקנא, כדי שיהא לבו פנוי לתורה, וכמו שנאמר (קהלת יא, י) "הסר כעס מלבך" עד כאן דבריו. והנה הסימן לשלשה דברים הללו זה כעס קנאה שנאה, סימן כק"ש נדף.
ונרחיב קצת במה שאמרו חז"ל בגמ' (סוטה כא.) תורה בעידנא דעסיק בה, אצולי מצלא מיצר הרע. ואם כועס, הרי הוא בכלל שונא ומקנא, ובטל מן התורה ושולט היצר הרע. והיינו מה שנאמר "הסר כעס מלבך". אף בלב, אם טבעך שונא, קנאי, וקפדן, הסר כעס, הסר דייקא, שטבעך גורם לזה, ואנכי מצוך "הסר" מטבעך. ובזה "והעבר רעה", היצר הרע סטרא אחרא, מבשרך, שלא ישלוט בך ויהיה לבך פנוי לתורה.
אי נמי שאין עצמותיו מרקיבין אם אין לו קנאה, וזה שנאמר "הסר כעס מלבך", ובכלל שלא יהיה קנאי, ובזה "והעבר רעה מבשרך", דייקא, ובשרך ישכון לבטח בקבר.
אי נמי, דעל ידי הכעס נעשה משכן לסטרא אחרא וכעובד עבודה זרה ממש, כמו שאמרו בזוהר הקדוש (קרח דף קעט.) וזהו אף אם בא לכלל כעס, הסר, ובזה והעבר רעה, הסטרא אחרא ששכנה בך.
הכועס מחליף נפשו בנפש סטרא אחרא
רבנו האריז"ל הק' בס' הליקוטים (פרשת וזאת הברכה), הפליא לדבר על פסוק זה בחומרת עון הכעס, שמחליף נפשו בנפש סטרא אחרא, וכל המצוות והלימוד אשר פעל ועשה נאבד הכל, ואם יתחיל מחדש לתקן לעשות מצוות ותלמוד תורה להפליא, כשיתכעס עוד ילך הכל, ואין לו תקוה עד שיקבל שלא לכעוס ויקיים וזה לשון קודשו:
בענין הכעס היה מקפיד הרב זלה"ה, ואומר שהוא יותר מכל שאר העבירות. והיה נותן טעם, כי הלא כל שאר העבירות אינם מחליפים הנשמה, אלא הכעס לבד. והענין הוא, כי כאשר יכעוס האדם מסתלק ממנו הנשמה הטהורה אשר בו, ותכנס בו נפש מן החיצונים, ולזה כל הכועס חכמתו ונבואתו מסתלקת ממנו, ואף אם יהיה חכם גדול וחסיד. ומי לנו גדול ממרע"ה, במה שכתבו ז"ל על ויקצוף משה וכו'. ואפי' שנתכעס על דבר מצוה. וז"ס פסוק (איוב יח, ד) "טורף נפשו באפו", כי האדם טורף ועושה את נפשו טריפה, וממיתה בעת אפו וכעסו, והוא טורף אותה ומשליך אותה ממנו, ואעפ"י שעושה האדם תיקונין לנפשו ומצוות רבות, הכל נאבדים לגמרי, כי הולכת אותה הנפש ונכנסת אחרת במקומה, וצריך לחזור ולתקן כמתחילה. וכן בכל פעם ופעם שהוא כועס. נמצא, כי בעל הכעס אין לו תקנה, כי הוא תמיד ככלב שב על קיאו. ואם היתה מתעברת בו איזו נשמה קדושה לסייעו, גם היא מסתלקת. ועל זה נאמר טורף נפשו באפו, ולא יוכל להשיג שום השגה, כי הוא בונה וסותר כל מה שבונה. אך כל שאר העבירות אינם טורפים ועוקרים את הנפש, רק פוגמים אותה, ונשאר בה הפגימה, אך הכעס צריך תיקונים והכנות רבות, לחזור להביאה אחר שנטרפה. ואולי אין לו תקנה, כפי בחינת מציאות הכעס. לכן צריך להזהר אפילו בשום כעס, מלבד מצוות. וכמעט הרב ז"ל היה מוכיח לתלמידיו על שהיה כועס עם אחיו כשהיה קורא עמו, ולא היה לומד כרצונו, והיה כועס עמו, ואפילו בזה היה מוכיחו. עכ"ל.
וכתב עוד בס' שער רוח הקודש (דף ח עמוד ב ובישן דף י"א) כתב וז"ל: אם עשה איזו מצוה גדולה אשר בסבתה היתה איזו נשמה קדושה של איזה צדיק ראשון מתעבר בו בסוד העיבור לסייעו כנודע, ועתה ע"י הכעס מסתלקת גם היא, וזהו ג"כ ענין טורף נפשו באפו, באופן, כי מי שהוא בעל כעס, אי אפשר לו, כל ימי היותו בעל מדה זו, להשיג שום השגה, אפילו אם יהיה צדיק בכל שאר דרכיו, לפי שהוא בונה, וסותר כל מה שבנה, בכל עת שכועס, עכ"ל.
ואפשר להוסיף על כך, את מה שכתב בעל "באר שבע" בחיבורו צדה לדרך על הפסוק (שמות כג, ז) "מדבר שקר תרחק", דהוה ליה למימר לא תדבר שקר. אמנם יען כל העולם מלא שקר, הוא ציוה להתרחק ממנו, וזהו שאמר "מדבר שקר תרחק". עד כאן דבריו.
וכיוצא בזה, אפשר לבאר את הענין שמכיון שכל המידות הרעות באות מארבע יסודות החומר, וטבע יסוד האש הוא להתכעס, לכן אמר "והסר כעס מלבך", דהכעס הוא מזומן בחומר, ואתה התגבר ותסירנו. "והעבר רעה מבשרך" - כי הכעסן חייו אינם חיים, וגורם נזק אל עצמו ואל בשרו בעולם הזה, וישלוט בו גיהנם הנקרא רעה (נדרים כב.), לכן אמר "והעבר רעה" כולל גיהנם, ורעת העולם הזה, "מבשרך". (נחל אשכול קהלת פי"א אות י', ובס' דברים אחדים ח"א דרוש י"ד לשבת הגדול).
נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו
ובמשנה באבות (פרק ה, משנה יא) למדנו: "נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו". ופירוש הדבר, דהגם דהוא נוח לרצות, הפסד גדול הוא במה שהוא נוח לכעוס, דמשרה בקרבו אל זר, והוא "טורף נפשו באפו" (איוב יח, ד), שעושה נפשו טריפה, כמו שפירש רבנו האריז"ל. והגם שנוח לרצות, כבר טימא הנפש, ואם יעשה תשובה אחר כך, נוח לכעוס פעם אחרת, והוא הפסד תדיר. וכמו שביאר רבנו האריז"ל, כי בעלי הכעס אין להם תיקון כמעט, עד שיקבע בלבו ויתנהג שלא יכעוס כלל, ואז יחזור בתשובה על מה שעבר, ואם כן שפיר קאמר יצא שכרו בהפסדו.
והנה אמרו רבותינו ז"ל (עירובין סה:) אמר רבי אילעאי בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו, ובכעסו. ע"כ. ושמעתי לכך רמז נפלא בפסוק (משלי כג, לא) "אל תראי יין כי יתאדם כי יתן (בכיס)[בכוס] עינו יתהלך במישרים". והנה ג' דברים אלו רמוזים: "כי יתן בכיס עינו", כתיב "כיס" הרי כיסו. וקרי "כוס" הרי כוסו. כי יתן עי"ן בכוס, הרי כעסו. וזה רמזו: "יתן עינו", שאם יתן את האות עי"ן "בכוס", נעשה "בכעסו" (מרן החיד"א בס' חומת אנך משלי שם).
על יד הכעס דוחה הקדושה ומתקרב לסטרא אחרא
אדם שכועס כאילו עובד עבודה זרה, וכמאמרם ז"ל (שבת קה:) תניא רבי שמעון בן אלעזר משום רבי יוחנן בן נורי אומר: הקורע בגדיו בחמתו, ומשבר כליו בחמתו, ומפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, למחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה, ועובדה. אמר רבי אבין: מאי קראה? דכתיב (תהלים פא, י) "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? זה יצר הרע. עד כאן דברי הגמרא. ונבין מה שסיים הכתוב שם (שם פסוק יא) "אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו". ורבותינו ז"ל אמרו (ברכות נ.) "הרחב פיך", בדברי תורה כתיב. אולם יש להתבונן מה הקשר בין הדברים הללו.
וכתב מרן החיד"א בס' כסא דוד (דרוש י"ב לשבת כלה) שיש לבאר זאת דמה שאמרו "המקרע בגדיו, משבר כליו, מפזר מעותיו". דלא זו אף זו קתני, לא מיבעיא כעס גדול דקורע בגדיו מעל גופו, אף זו שהוא למטה הימנו דמשבר כליו שחוץ לגופו, ולא זו אף מפזר מעותיו שיכול ללקטם, כולן שוים לרעה והוי כעובד עבודה זרה.
ואגב רמז התנא כי הכועס פוגם מאוד, ואם היה לו חלוקא דרבנן מתורה ומצוות אשר טרח לקנותם, על החלוקים אנו מצטערים קרועים והולכים לתו"מים, וזהו מקרע בגדיו, ומשבר כליו כלי חמדה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ועל ידי הכעס הלהן תשברנ"ה לילך לסטרא אחרא ומפזר מעותיו הן מצוותיו, כי הן המעות והעושר אמיתי, ומפזרם בין הקליפות.
וזה פשט הכתוב "לא יהיה בך אל זר", אמת שאני נתתי בך יצר הרע, אבל הזהר שלא תכעוס, ועל ידי זה תגרום לדחות הקדושה ותעשה משכן לסטרא אחרא, וזהו לא יהיה "בך" אל זר ולא תשתחוה, כי על ידי כעס זורק הדבר והוא מקריב קרבן לסטרא אחרא. כמו שאמרו בזוהר הקדוש (פיקודי רסג:) שנוטלין זה הדבר ואומרים שזה הקרבן שהקביר פלוני לצד שלו.
הביטה וראה "אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים", וטרחתי להעלות ניצוצי הקדושה ולהצילך מחמשים שערי טומאה, ואיך עתה ברגע קטון אתה מגביר כח הסטרא אחרא, וכל רכושך תורה ומצוות השלכת בסטרא אחרא. ואם כה יאמר מחומר קורצתי ויצר סמוך, לזה אמר "הרחב פיך", בדברי תורה, "ואמלאהו", ובתורה ניצול מיצר הרע, כמו שאמר הקב"ה (קידושין ל:) בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין. ונמצא דעל ידי הכעס עובר לא יהיה לך, לא תשתחוה, לא תעבדם.
סגולות להנצל מהכעס
א. לטבול במקוה העולה בגי' אהי"ה דההי"ן. (שער רוה"ק תיקון יג דף יג ע"א)
ב. להסתכל בכנף הטלית דכנף בגי' אהי"ה דההי"ן. (פרי עץ חיים שער קריאת שמע פכ"ו ההגהה ראשונה)
ג. לקנות מידת הענוה - ונפשי כעפר לכל תהיה. (רמב"ן באגרת)
ד. להגיע למידת ההשתוות - לא איכפת אם ישבחו או יגנו אותו בני אדם. (ספר אבן שלמה ערנריך, פרשת בהעלותך עמ' קנ"ט)
ה. מידת הסבלנות ולא פזיזות. (פלא יועץ ערך סבלנות)
ו. ללון בכעסו לילה אחד. (ספר חסידים סי' תרנ"ה)
ז. לפנות לחבירו ולשאול אותו למה עשה לו כך וכך.
ח. לא לקבל לשוה"ר ורכילות והוצאת שם רע בלי עדים והוכחה. (אגרא דכלא פרשת נשא עה"פ צו את בנ"י וישלחו שלשון הרע מביא כעס)
ט. לרחם על מי שפגע בו שדעתו קטנה כי אם היתה דעתו גדולה לא היה אומר כך ולא עושה כך. (אורחות צדיקים ערך כעס)
י. אמונה - לדעת שהכל מהי"ת ולא מבני אדם. (צפנת פענח לרבנו יוסף אלאשקר ס' נזיקין עמ' ש"ה)
יא. יאמר הפסוק במה יזכה נער את אורחו וכו' ורמז לזה לפסוק (בראשית מד, יח) "בי אדוני ואל יחר אפך". ב"י ראשי תיבות במה יזכה. (ערבי נחל פרשת ויגש דרוש א', ובס' כסף ישיב שנפלד, פ' ויגש)
יב. יקרא תהילים ק"נ פרקים גי' כעס. (קובץ עץ חיים עמ' תי"א).
כל הגלות בסיבת הכעס וממנה נוושע בע"ה
כל הגלות בסיבת הכעס שנאמר (שופטים ו, ו) וידל ישראל מאוד מפני "מדי"ן" לשון מדנים וכעס (צרור המור בראשית פ' חיי שרה עה"פ ויוסף אברהם).
ונסיים את ענין הכעס, בפסוק 'כי עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע', ואמרו חכמינו, 'וממנה' אותיות 'ומהמן' - יוושע, בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, וכשאנו נתחזק בתורה ובתפילה ובעבודת ה' יתברך, וגב'ר ישרא'ל (רוקח סי' רל"ה).
"וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ" (כח, לב)
שולחן האדם ברוחניות
בפרשיות אלו אנו לומדים על המשכן וכליו. כידוע המשכן וכליו הוא תבנית כל העולם כולו וכמו שאמרו חז"ל במדרש תנחומא (פרשת פיקודי אות ג') שהמשכן שקול כנגד כל העולם, ולכן כל כח המצוי בעולם שואף ולוקח את הכח שלו מהמשכן וכליו, וכך הוא קיים בעולם הזה, שולחן של לחם הפנים הרי הוא מקור השפע הגשמי שיש בעולם, ועם ישראל יונקים את השפע שלהם ממנו, וכמו שאמרו חז"ל בגמ' (ב"ב כה:) הרוצה להעשיר יצפין ששלחן בצפון. וכן המנורה היא בצד דרום, והרוצה להחכים ידרים, כי המנורה היא מסמלת את מקור השפע הרוחני של התורה הקדושה, וצריך עמל גדול על התורה, וזה כדוגמת השמן היוצא מן הזיתים שצריך עמל רב עד שיצא שמן זית זך, ועל ידי זה יש אור טוב וצלול.
וידוע מה שאמרו רבותינו בגמ' (ברכות נה.) שהיום בימינו שאין לנו מזבח שיכפר בעדנו שולחנו של אדם מכפר עליו, והענין הוא כי שולחנו של האדם הוא כמו מזבח, והאוכל שהאדם אוכל ומביא אורחים על שולחנו, ואוכל בקדושה, ומברך טוב, מכפר על כל עוונותיו של האדם.
ובפרט אם האדם אוכל במתינות ובדרך ארץ ולא ברעבתנות, השולחן מכפר עליו, ועוד יותר אם יש לו מאכל שערב מאוד לחכו, והוא, לפני שיאכל, בעוד תאותו בוערת בקרבו, הוא ממתין וממתין, ועד שכבר נתייאש, אוכל, הרי זה כמו שעשה תענית והקריב קרבן, וזה נקרא שהוא מקריב את עצמו כמו שכתוב (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב "מכם" קרבן לה', שהוא מקריב את עצמו קרבן על ידי שמתגבר על יצרו.
גבול לפה של האדם
וכמו שכתוב בפסוק "שפה יהיה לפיו" (שמות כח, לב) שעל האדם לשים שפה וגבול לפה שלו, כמו כן תמיד, ישאיר בצלחת שלו מעט אוכל, לא יאכל הכל, ישאיר לאדם אחר או יחלק כבר מיד כאשר זה אצלו.
ואמרו חז"ל בגמרא מסכת תמיד (כז:): שבתי הכסאות שהיו בבית המקדש, מיקומם היה במחילות העפר שתחת הר הבית והתקינו להם מנעולים, ואומרת הגמ' שאם אדם מצא את הפתח נעול, ידוע שיש שם אדם, אבל אם מצאו פתוח, בידוע שאין שם אדם.
והסביר זאת היהודי הקדוש מפשיסחא בדרך רמז בענין לשון הרע, ע"ש. אולם אנחנו נסביר זה על תאוות האכילה מצאו נעול, היינו אם מצא האדם את הפה נעול מאכילת מותרות, בידוע שיש שם אדם שהנשמה שלו גבוהה והוא בגדר אדם. אבל אם ב"מ מצאו פתוח וכל מה שרוצה מכניס לפה ולא חושב איך כמה ומתי אז ב"מ בידוע שאין בגוף הזה אדם.
וזה ג"כ מה שנאמר בתורה (שמות לט, כא) "ולא יזח החשן מעל האפד" ויש לרמוז בזה רמז נפלא. שאפד גימטריא "פה" כאשר רוצים לאכול בקדושה שאדם הפה שלו יהיה קדוש, שיאכל רק מה שמותר, וגם יקדש עצמו במותרות, צריך להשים את האורים והתומים על הפה שלו כל הזמן, שגם ילמדו לו ההלכה, וגם יקדש אותו לא לאכול דברים אסורים, ואם לא עושה כן אותיות חשן נהפכים ח"ו לאותיות נחש כמ"ש רבותינו (ברכות נה.) שהשולחן מכפר ואם מוציאים את ל' המרמזת ל"לימוד" ממילת "שלחן" כי לא למד עליו, אז ח"ו נהפך השלחן לנחש.
ולפ"ז אפשר לומר שזה מה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סא.) שה"ושט" מכניס ומוציא את כל המאכלות, ע"ש. והנה אדם שאינו אוכל בקדושה אז אות ו' מתארכת ונעשת ן' אותיות שטן ב"מ.
"וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וכו' פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב" (כח, לג-לד)
רמונים ופעמונים בשולי הכבוד לתחת השכינה
שוליו כנגד המלאכים, וכתיב (ישעיה ו, א) "ושוליו מלאים את ההיכל". ונחלקו רבותינו (זבחים פח:) כמה היו הפעמונים והרימונים שבשולי המעיל, יש אומרים שלושים וששה [שמונה עשרה בכל צד], ויש אומרים שבעים ושנים [שלושים וששה בכל צד].
"ועשית על שוליו", רמז כשם שעל שולי המעיל היו רמונים ופעמונים כך בשולי הכבוד לתחת השכינה, מלאכים משוררים ומזמרים ומשמיעים קול. שנאמר שולי המעיל סביב ראשי תיבות שס"ה, בכל יום ויום.
ועוד, שוליו זה ההיכל, ורמונים ופעמונים, הם הכהנים המקריבים קרבנות. או, שהם הלוויים המשוררים המשמיעים קול כפעמון לשבחו. (תוספות השלם)
פעמון זהב זה תלמיד חכם
"פעמון" בגימטריה "גבריאל". דבר אחר, פעמון זהב זה תלמיד חכם המפעם ומצלצל בתורה או המשמיע קולו בתפילה.
"פעמן" - "פעם-נ", "פעם" בגימטריה קץ, שיבוא "נ" - משיח ינון שמו. (תוספות השלם)
"פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב (כח, לד)
המלאך המגיד אמר למרן ה' עמך, שבע לחמה של תורה והדבק בי ובתורתי ועבודתי וביראתי ובאהבתי
בספר מגיד מישרים למרן הבית יוסף כתוב, שאמר לו המגיד בשבוע של פרשת תצוה (מהדורא קמא): ה' עמך, פקח עיניך ושבע לחם, לחמה של תורה, הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, בעולם הזה ובעולם הבא, והדבק בי ובתורתי ועבודתי וביראתי ובאהבתי, ולא תפריד מחשבתך אפילו רגע, ואזכך לעלות לארץ ישראל כי 'אין שטן ואין פגע רע' (עי' מלכים א' ה, יח), כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך לשמרך ולהצילך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי (עי' דברים כג, טו), ושם תשרף על קדושת שמי ויהיה אפרך מונח על גבי מזבחי לרצון, על כן אל תפריד מחשבותיך אפילו רגע אחד מתורתי ואהבתי, הפוך בה והפוך בה, כי בהתהלכך תנחה אותך (משלי ו, כב), ואביאך אל בית היין מיינה של תורה, 'אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני' מיי"ן - משבעים פנים דילה [יין בגימטריא שבעים], מעסיס רימוני - 'פעמון זהב ורימון על שולי המעיל סביב', דהא מעיל הוא כנגד כנסת ישראל, כד איהי מתייחדת עם שאר ספירין דאיהו מנא דכולהו, ופעמון ורימון כנגד חשמל דאינון חיות אש, פעמים ממללות ופעמים חשות, וכו'. וכהן גדול דאיהו עילאה לביש האי מעיל דרמיז לכנסת ישראל, ועל שוליו פעמונים כנגד ממללות, ורימונים כנגד חשות. עכ"ד. ומכאן נראה כמה חשיבות יש לכל דבר במשכן ולמה הוא רומז.
והנה באותה העת גם אמר לו המגיד דברים נוספים שיש ללמוד מהם מוסר רב. וכך כתוב עוד שם: אני המשנה המדברת בפיך, כי הנה שבעה ענני כבוד מלוים אותך כאשר הודעתיך ומכריזי קמך הבו יקר לדיוקנא דמלכא קדישא, לכן הזהר מלהפריד מחשבתך אפילו לרגע ועדיין הענני כבוד אינם מאירים כל כך עד שתגמור כל השיתא סדרי ואז יאירו יותר, ואתה שלום.
עוד כתוב שם: הלא אמרתי לך פעמים שלש, שתזכה לראות את אליהו עומד בהקיץ נגדך, האמנם צריך שתתענה השלש רצופים שבעה פעמים ואז יתגלה אליך, במקום אשר ידעת ושם תשתעשע עמו, גם מזה שבידך אל תירא ואל תחת.
עוד כתוב שם: ה' עמך, רק כי תדבק בי וביראתי ועבודתי ובמשניותי ולא תפריד מחשבתך ממני אפילו רגע, ומעט בהנאות בתכלית, ובעת מאכלך כשאתה תאב ביותר לאכול או לשתות תסלק ידך, ואם כה תעשה בכל סעודה כאילו אתה מקריב בכל סעודה קרבן ושלחנך יהיה מזבח ממש לזבוח עליו יצר הרע. עד כאן דברי המגיד מישרים.
"פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן" (כח, לד)
האם הפעמונים היו בתוך הרימונים
באופן עשיית הפעמונים והרימונים במעיל תכלת של הכהן הגדול, נחלקו רש"י והרמב"ן. רש"י סובר, שנתנו פעמון לצד רימון ולצדו שוב פעמון ואחר כך רימון, ואילו לדעת הרמב"ן היו הפעמונים בתוך הרימונים ממש, והדברים עתיקים.
ומחדש החתם סופר (פרשת פקודי) שיש לומר ששתי השיטות אמת, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, שחיברו פעמון בשולי המעיל ולצדו עוד רימון שבתוכו פעמון. ודבר זה רומז על האיסור לשבח את עצמו, שהרי המעיל מכפר על עוון לשון הרע, כי הפעמונים המקשקשים היו מכפרים על בעלי הלשון והולכי רכיל המפטפטים ומטילים דופי בכשרים, וכמו כן יש עוד חטא הלשון 'שזה כמו לשון הרע ממש', והוא כשאדם משבח את עצמו ומתגאה, ועל עוון זה כיפרו הפעמונים שבתוך הרימונים, כי הפעמון מורה על הדיבור כאמור, והרימונים אלו המצוות, כמאמרם (ברכות נז.) "אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון", והפעמונים שבתוך הרימונים כיפרו על המסתובבים ברחובות ובשווקים ומדברים בשבח עצמם ומפרסמים מצוותיהם ומעשיהם הטובים.
ומוסיף, דמצות צדקה יצאה מכלל זה, ועל זה אמר הכתוב (תהלים קיב, ט) "פזר נתן לאביונים וצדקתו עומדת לעד" פזר – ר"ת פעמון זהב ורימון, שבענין זה אין איסור אם הפעמון בתוך הרימון, כלומר פרסומו, כי מצוה לפרסם עושי צדקה כדי שמהם יראו וכן יעשו.
"וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (כח, לה)
רמז לתלמיד חכם
רמז לראשי הדור מנהיגי ישראל, שישמיעו את קולם בבואם אל הקודש, שילמדו דיני התורה לתלמידים רבים, ויזרזו את העם במצוות, אבל גם בצאתם מן הקודש [מבית המדרש], שלא תהיה להם מנוחה, אלא ישמיעו קולם ברמה, להשיב מלחמה שערה לפורצים את גדר הדת, ולהקים חומת הדת על תילה.
גם רמז יש כאן, שצריך התלמיד חכם, הן בשבתו בבית המדרש, והן בצאתו - בקומו ובלכתו בשוק, להתנהג בקדושה, ויהיה שם שמים מתקדש ומתאהב על ידו. (טעם ודעת)
לא יכנס אדם לביתו פתאום
ונשמע קולו בבואו אל הקודש - ולא יבוא לפני כגנב במחתרת, מכאן למדנו דרך ארץ שלא יכנס אדם לביתו פתאום. (רבי יוסף בכור שור, על פי ויקרא רבה פרשה כא סי' ח)
"וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם" (כח, לו)
פנינים היו קבועים בציץ
במסכת שבת (סג:) איתא: "ציץ כמין טס של זהב, ורוחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן".
בשיר השירים (ז ב) כתוב: "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן" ומבאר התרגום שם, וזה לשונו: "ובניהון נפקי יריכהון כיוהרין דקביען על כלילא דקודשא, דעבד בצלאל אומנא לאהרן כהנא". פירוש: ובניהם [של עם ישראל] יוצאי חלציהם, כאבנים טובות שקבועות על ציץ הקודש, שעשה בצלאל האומן לאהרן הכהן.
ורואים כאן חידוש נפלא, שהיו אבנים טובות קבועות בציץ.
וכן משמע בתרגום במקום אחר בשיר השירים (ה, יד), וזה לשונו שם [אחר התרגום ללשוננו]: "שנים עשר שבטי יעקב עבדו, חקוקים על ציץ נזר זהב הקודש, מפותחים על שתים עשרה אבנים טובות עם שלשת אבות העולם אברהם יצחק ויעקב, דומים לשנים עשר מזלות, מאירים כעששית, צחים במעשיהם כשן הפיל, ומבהיקים כספירים".
ויש מקור נוסף לזה, בפיוט לסדר עבודת יום הכיפורים שיסד יוסי בן יוסי כהן גדול (מובא בסידור רב סעדיה גאון ז"ל), וזה לשונו: "ציץ פז מוקף ציצי פנינים דיבק וחיבר לנזר הקודש".
וכך גם כותב המהרש"א בחידושי אגדות על מסכת יומא (עב: ד"ה שלשה), וזה לשונו: "ולגבי כהונה נמי, נאמר יקרה היא מפנינים (משלי ג טו), מכהן גדול שיש עליו פנינים בציץ". (אוצר פלאות התורה)
"וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'" (כח, לח)
שם השם נקרא עליך אלו תפילין של ראש
בפרקי רבי אליעזר פרק ד' אמרו: "מראית כבודו כעין החשמל, חציו אש וחציו ברד, ועטרה תפארת בראשו, וכתוב שם המפורש על מצחו", וזהו שנקרא שם שם צבאות, "כי שם השם נקרא עליך" (דברים כח, י) אלו תפילין שבראש. (תוספות השלם על פי הגמרא בברכות ו. ובעוד מקומות)

"וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם" (כח, לט)
כמו שכהן גדול לבוש, מעין זה מלבישין הצדיקים לפני הכבוד
התגין מרמזים שהן כנגד מעשה מעלה, ועוד רמז באות צ' של ו"שבצת", רומזת לצדיקים, כי כמו שכהן גדול לבוש, מעין זה מלבישין הצדיקים לפני הכבוד.
"ושבצת" תסיר צ' ישאר "ושבת", שבשבת צריכים לבגדי כבוד.
"הכתנת שש", למה בבגדי בוץ, כנגד המלאכים, כדכתיב (יחזקאל ט, ב) "ואיש אחד בתוכם לבוש בדים". (תוספות השלם)
"וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (כח, מ)
רמזים למספר שמונה בגדי כהונה
בפרשת "וישב" כתוב שמונה פעמים המילה "כתנת", כנגד שמונה בגדי כהונה, וכן שבעה רקיעים, ועל ראש החיה רקיע (כמבואר בגמרא בחגיגה יג.), הרי שמונה. "לכבוד" - שלא יטנפום. "ולתפארת" - שלא ילכלכום בדם. (תוספות השלם)
"וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי" (כח, מא)
"והלבשת", והלב שת
נאמר "אחיך", יש לך לעשות לו ברצון כי אחיך הוא. "והלבשת", אותיות: "והלב שת", ישית לבו לכוון שלובש את בגדי התפארת בעבור שימוש, ולא בעבור ליהנות מהם.
"אותם את אהרן אחיך", ארבעה אלפין בראש התיבות, כי ארבעה בגדי הדיוט וכמו כן הם לאהרן, ולו היו עוד ארבעה יתר על כהן הדיוט.
"ואת בניו איתו" טפלין לו. דבר אחר, "איתו" - אשריו שזכה לראותם בכהונה איתו. (תוספות השלם)
"וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ" (כח, מב)
המכנסים מכפרים על גילוי עריות
כמו המלאכים שלובשים בדים, ובד רומז ללבן עונות כבגדי בד שהם לבנים.
ונקראו מכנסים שנכנסו בהם, המתנים והירכיים. ועוד שמכניסים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.
"לכסות בשר ערוה" בגימטריא "הן מכפרין על גילוי עריות" (כמו שאמרו בגמרא בערכין טז.).
לכסות בשר ערוה ראשי תיבות בע"ל, על מי שבעל הערוה.
"ממתנים ועד ירכיים יהיו", ה' מצויינת בתגים, רמז שיהיו כמו המלאכים.
"ועד ירכיים יהיו" וסמוך לו "והיו על אהרן", שיהיו בשני העולמות. (תוספות השלם)
הזיל זהב לבער שלט של תועבה והתעשר עושר גדול
ובענין זה הביא לפניך מעשה שקרה בזמננו. יהודי הלך ברחובות ניו יורק וראה מודעה גדולה על מסך ענק בחוסר צניעות רבים עוברים שם כל יום ונכשלים, וזה כאב לו מאוד. הוא החליט לברר מי האחראי על הפרסום, הוא הגיע למשרד האחראי. מסתבר כי פרסום על מסך הענק יעלה לו מאה אלף דולר למשך שלשה חודשים. אותו יהודי הלך לאשתו וסיפר לה על השלט שיש ועל ההכשלת הרבים...
"מאיפה נשיג את הכסף?!" שאלה אשתו. אמר "נוציא מהחסכונות שלנו..". וכך היה אותו הבחור נסע שוב למשרד וסגר איתו חוזה ושילם לבעל המסך את הכסף, ובעל המסך שאל "מה אתה רוצה לפרסם?". אמר לו: "אני לא יודע, אחשוב על זה כמה דקות..". ואז ענה "תרשום מספור לאחור": "עוד 90 יום" למחרת "עוד 89". ואח"כ 88 וכן הלאה. וכך היה ביום הראשון פרסמו "בעוד 90 יום". אף אחד לא הבין מה זה כך ביום השני והשלישי עד שהתחילה התעניינות גדולה.. כשהגיעו לימים האחרונים לפני סוף הפרסום, התקשר מנכ"ל חברת 'קוקה קולה' לאותו יהודי ואמר לו "תגיע למשרד שלנו". שאל אותו המנכ"ל "מה הולך לקרות בעוד 10 ימים? כולם 'שוברים את הראש' ומסתקרנים מה הולך להיות? זה הגיע אפילו לחדשות!!". אותו אחד ענה: "אני לא יכול להגיד תצטרך לחכות ליום האחרון" (כמובן שלא באמת שהיה משהו שאמור היה להתפרסם...). אמר לו המנכ"ל: "אני רוצה לקנות ממך את הפירסום, אם תסכים 4 מיליון דולר". וכך היה מכר לו את השלט והבחור הרוויח 4 מיליון דולר.. תראו מה זה שאדם מוכן למסור נפש בשביל הקב"ה לתת מהזמן שלו מהממון שלו, וה' לא נשאר חייב!!
"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם" (כט, א)
כמה גדולה קדושת כהן גדול
בוא וראה כמה גדולה קדושת כהן גדול, שאי אפשר לא למלאך ולא לשרף לראות פני שכינה, וכהן גדול היה נכנס בשמונה כלים לקודש הקודשים, והמעיל קולו הולך ומלאכי השרת היו רועדין מפניו והיה נכנס בשלום ויוצא בשלום, לכך נאמר לקדש אותם, כבוד גדול חלק הקב"ה לאהרן שנקרא מלאך שנאמר (מלאכי ב, ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". (מדרש הגדול)
"וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם" (כט, ד)
אליהו התשב"י מזרע אהרן היה
תקרי"ב בגימטריה תשב"י, רמז אליהו התשב"י מזרע אהרן היה והוא פנחס. (תוספות השלם)
"וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל הַמִּצְנָפֶת וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ" (כט, ו-ז)
גילוי ראש בבית המקדש
הרמב"ן ז"ל כאן כותב דבר פלא: שהמצנפת של הכהן הגדול היה ארוכה שש עשרה אמה, והיה צונף בה את ראשו סביב סביב, ואמצע ראשו מלמעלה היה נשאר מגולה, ובתוך החלל יצק את השמן.
ולכאורה משמע מדברי הרמב"ן שכשהיה הכהן גדול לבוש במצנפת היה ראשו מגולה באמצעו, וזה פלא גדול, שנמצא שאף כשהיה הכהן גדול נכנס ביום הכיפורים לקדשי הקדשים לשרת לפני ה', היה ב'גילוי הראש', אתמהה.
ושאלתי מפי הגאון רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל מהי כוונת הרמב"ן הנ"ל, והשיב לי, שאין כוונת הרמב"ן לומר שהיה נשאר במצנפת מקום מגולה ממש, רק כשהיה כורך האבנט סביב ראש הכהן גדול, היה משאיר מקום שיוכל לגלות בקלות ליצוק דרך שם את שמן המשחה. אבל לא היה מגולה ממש. (אוצר פלאות התורה)
על ידי שמן המשחה נעשה הכהן בריה חדשה
על ידי שמן המשחה נעשה הכהן בריה חדשה. (ילקוט ראובני בשם ילקוט ישעיה דף קה ע"ב)
כל מי שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו. (מדרש רבה ותנחומא פרשת אמור)
"וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו" (כט, ח-ט)
אבנט כנגד האבות ומגבעות כנגד האמהות
"וחגרת" [עם הכולל] - בגימטריה "התורה", כך ראויים כל בעלי תורה.
"והלבשתם כותנות. וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות" מפורש בפסוק שמשה הלבישם את כל הבגדים מלבד המכנסיים [וכן מפורש לעיל לגבי אהרן הכהן], כי המכנסיים משה לא הלבישן אלא הם עצמם לבשו, כי היו בושים שילבישם משה.
אבנט כנגד האבות ומגבעות כנגד האמהות. (תוספות השלם)
חגורת נחש במקום אבנט
בספר תנופה חיים (פרשת שופטים, אות טו) להגאון רבי חיים פאלאג'י זצ"ל כותב דבר פלא, וזה לשונו: "שמעתי מעשה שאירע למוה"ר הגדול כהנא רבא בעל ספר שבט מוסר זלה"ה, שבלילה אחד כשקם ממיטתו לעסוק בתורה, כשבא לחגור חגורו, נזדמן לו נחש ארוך, ולהיות שהיה בחושך, לא הרגיש וחשב שהיה החגור, וחגר את הנחש כאזור במתניו, וכשהתחיל ללמוד התחיל הנחש להתנועע, עד שמעט מעט התיר הקשר, ולאט לאט הלך הנחש מאצלו, ולא הזיקו. ועל נס זה אמרו, דחיבר ספרו "אזור אליהו", כך שמעתי שכן היה כתוב המעשה בספר קרבן אליהו כתב יד. ומתורתו הקדושה [של בעל שבט מוסר] ניכר דאינו דבר רחוק ויאמן כי יסופר שאירע לו כך, זכותו תהא מגן וצינה בעדינו, אמן כן יהי רצון".
ונראה לומר שיש לעובדא זו רמז במשנה מסכת ברכות (ל:): "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים וכו', ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". שחסידים הראשונים מגודל הדביקות שהיה להם בהשי"ת, עוד בעת שהכינו עצמם להתפלל, מרוב דביקותם היו יכולים לחגור את מתניהם בנחש במקום אבנט, ולא הרגישו כלל, וכמעשה של בעל שבט מוסר ז"ל.
''וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" (כט, כ)
למה דוקא איברים אלו?
למדנו, כי מדם שחיטת האיל יש לשים על האוזן, על בוהן היד הימנית ועל בוהן הרגל הימנית של הכהן. ומדוע נבחרו איברים אלו? אלא, יש באיברים אלו מוסר לראשי העם ומנהיגיו שתפקידם לשמש דוגמא לפרט ולכלל.
כי הנה האוזן תפקידה להיות כרויה, לשמוע את זעקת הסובלים, לבחון צרכיהם ומשאלותיהם ובכך להקל על סבלם. הידיים - להעניק מלא חפניים של תמיכה לחולים ולנדכאים. הרגליים - להזדרז ולמהר להגיש עזרה נדיבה לנצרכים ולנזקקים. (אמרי חן)
ועוד יש לבאר, שנתייחדו האזן היד והרגל, כדי לכפר על אהרן, שאוזן ששמעה על הר סיני אנכי ולא יהיה לך, לסוף ארבעים יום שמעה לקול הערב רב, שאמרו "קום עשה לנו אלהים", צריכה כפרה, וכן יד ורגל שעמדו על הר סיני, והשתמש בהם לעשות העגל, צריכות כפרה. (שפתי כהן. מדרש הביאור)
"וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא" (כט, כב)
מיכאל מקריב נשמות ישראל
אתו [בסוף הפסוק הקודם] ולקחת מן האיל, ראשי תיבות "אומה" - אומה אחת זו כנסת ישראל, היא נלקחה ונבחרה משאר אומות לחלקו של הקב"ה, כאימורים הנפרשים משאר הבשר להיות נקטרים במזבח, והצדיקים נקטרים מלמעלה, כמו שאמרו במדרש (הובא בתוספות במנחות קי.) מיכאל מקטיר נפשותיהן של צדיקים.
"החלב והאליה" - "חלב" הוא המוטב, כך הצדיקים נבחרים לחלקו של הקב"ה.
"אליה" - אותיות "אל יה", היא לחלקו של גבוה.
"ואת שוק הימין" – רמז לפי שאהרן מקריב בימינו, וכנגד התורה, שנאמר: (דברים לג, ב) "מימינו אשדת למו".
"איל מלאים" הכהנים נבחרים כנגד המלאכים שנאמר בהם (יחזקאל א, יח) "וגבותם מלאות". (תוספות השלם)
"וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וַחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (כט, כג)
הכהן חשוב כמלאך
"וככר" בגימטריה "גבריאל", לרמז שחשוב הכהן כמלאך.
"וחלת לחם שמן" כנגד התורה: "וחלת" אותיות "לוחת". "לחם" שנאמר (משלי ט, ה) "לכו לחמו בלחמי". (תוספות השלם)
"שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ" (כט, ל)
ירושה ברבנות בזמננו
הגמרא במסכת יומא (עב:) אומרת, שכהן גדול שנפטר, בנו משמש תחתיו, אבל כהן משוח מלחמה, אין בנו משמש תחתיו.
בהקשר לכך, כתוב בספר טעם ודעת: שמעתי מעשה שבא לפני הקדוש החפץ חיים זצ"ל, שבאו לפניו בני עיר אחת שנסתלק רבם לבית עולמו, ורצו למנות אחר תחתיו, ובניו ערערו על המינוי, וטענו כי על פי דיני הירושה מגיעה להם הרבנות, והסכימו ביניהם לקבל הכרעת החפץ חיים, וכך עשו ונסעו לראדין אל החפץ חיים.
לאחר ששמע החפץ חיים את טענות היורשים, נענה ואמר: "אף אם יש ברבנות ירושה ככל המינויים של דברים שבקדושה, אבל בכהן משוח מלחמה אין בו דין ירושה כי משוח מלחמה צריך להתאים עצמו להיות איש מלחמה ולא שייך בו דין ירושה. ולכן גם עתה בזמננו, כבר אי אפשר לדון ברבנות דיני ירושה, כי היום תפקיד הרב הוא להיות איש מלחמה, לגדור פרצות לעמוד בפרץ ולהגן על עם ישראל, וחובה לחפש אחר רב גדול בתורה שילחם מלחמות ה'!".
"וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם" (כט, לג)
על ידי אכילת הכהנים הנשמה המגולגלת מתכפרת
בניצוצות הגנוזים שהם הבעלים ממש של אותו החומר הנאכל. פירוש כי לפעמים על ידי חטא, אדם מגולגל לתוך הבעל חי, ואותו אדם נקרא "בעלים" של אותו בעל חי, ועל ידי אכילת הכהנים, מתכפרים וחוזרים לשורשם, וזה סוד "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". (ילקוט ראובני)
"וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא" (כט, לד)
פעם בשבעים שנה יורדים ללול ומוציאים משם עיגולי דבילה של יין
הגמרא אומרת (סוכה מט. ומעילה יא:) תניא אמר רבי אלעזר ברבי צדוק לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש, ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדים לשם, ומלקטין משם יין קרוש שדומה לעיגולי דבילה ובאין ושורפין אותו בקדושה, שכשם שניסוכו בקדושה כך שריפתו בקדושה. והגמרא לומדת ששרפתו בקדושה מהפסוק הזה על ידי גזירה שוה "קדש קדש" לפסוק האמור בניסוך היין (במדבר כח, ז) בקודש הסך נסך, שכמו שניסוכו בקדושה כך שריפתו בקדושה.
"וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד" (כט, לח)
וז"ה גי' ח"י כנגד תפילת שמונה עשרה
"וזה" בגימטריה שמונה עשר, כמנין שמונה עשר ברכות של תפילת העמידה, ללמדנו שהתפילות באות במקום הקרבנות. (מנורת המאור פרק ב עמוד 136 בשם המדרש רבה)
"וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד וכו' וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד" (כט, לח, מ)
כל העוסק בתורה לשמה אינו צריך קרבן כי התורה מכפרת
יבואו "כבשים בני שנה" שהיא שס"ה ימים, ויכפרו על שס"ה לאוין שבתורה, "ועשרון סלת" אלו עשרת הדברות שהוציא הקב"ה כאדם שמוציא סולת מקמח.
"בלול" - שכל התורה כולה בלולה בעשרת הדברות, כי בלו"ל רומז לתורה נביאים וכתובים, שאותיות "בלול" רומזות כך: ב' - של בראשית, ל' - לעיני כל ישראל [הפסוק האחרון בתורה]. ו' - של ויהי אחרי [תחילת ספר יהושע שהוא תחילת הנ"ך], ל' - של ויעל [סוף דברי הימים שהוא סוף הנ"ך]. הרי בלול. ללמדנו שכל העוסק בתורה לשמה אינו צריך קרבן כי התורה מכפרת וכמו שאמרו בגמרא (ראש השנה יח.) על בני עלי הכהן, בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה ובגמילות חסדים. (נחל קדומים בשם רבינו אפרים)
"אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (כט, לט)
מאימתי תיקן הקב"ה שיקריבו ב' כבשים במקדש
אמרו אותו היום שהעלה אבינו אברהם את יצחק בנו על גבי מזבח, תיקן הקב"ה שני כבשים, אחד בשחרית ואחר בין הערבים, וכל כך למה? שבשעה שישראל מקריבין תמידין על המזבח וקוראים את המקרא הזה האמור באיל לעולה (ויקרא א, יא) "צפונה לפני ה'", זכור עקידת יצחק בן אברהם, הקב"ה זוכר להם עקידת יצחק בן אברהם. (תנא דבי אליהו פרשה ז)
"וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ" (ל, א)
מעלת הקטורת
כל זמן שהיו ישראל אוחזים בידיהם אומנות אבותיהם הצדיקים, היו מתבטלים מזיקים, וטיהרו ביניהם על שהיתה שכינת יקרת ה' שורה בבית המקדש שהיה נבנה בהר מוריה, וכל מזיקין ומחבלים היו בורחים מריח הקטורת. (ילקוט ראובני בשם תרגום יונתן)
מי שהדין רודף אחריו צריך את הקטורת, ואם מזכיר אותה פעמיים ביום בבקר ובערב, ודאי מסתלקים ממנו הדינים. (זוהר ויקהל דף ריט ע"א)
קרב"ן גי' אר"ך אפי"ם שקרבן וקטרת משכך רוגז וחרון אף
פתח רבי חייא ואמר (תהלים קמא, ב) "תכון תפלתי קטורת לפניך", קטורת בא על שמחה בבוקר ועל שמחה שהשעה גורמת, קטורת מבטלת כל רוגז ומוות שלא יוכל לשלוט בעולם, וכל צדדים רעים וכל המקטרגים לא יוכלו לעמוד לפני הקטורת. "קרבן" גימטריא "ארך אפים" שקרבן וקטרת משככים רוגז וחרון אף. (זוהר הקדוש ויחי דף רל.)
"וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ" (ל, א)
קטרת ראשי תיבות נוטריקון ק'דושה ט'הרה ר'חמים ת'קוה
"קטרת" - ראשי תיבות: קדושה טהרה רחמים תקוה, וזה שאמר הכתוב (משלי כז, ט) "שמן וקטורת ישמח לב", וזהו שכאשר נכנס כהן גדול לפני ולפנים ביום הכיפורים, כיון שענן הקטורת מיתמר ועולה ופונה למעלה ונעשה אשכול, היה ידוע שאינו מת. נמצא שכהן גדול וישראל מרתתין [פוחדים] בשעה שהוא נכנס להקטיר, וכשיוצא בשלום, הכל שמחים, וזהו "וקטורת ישמח לב". וגם דוד המלך היה מתאוה לקטורת שנאמר (תהלים סו, טו) "עולות מחים אעלה לך עם קטורת אילים" וכו'. וגם מגפה נעצרה על ידי הקטורת (במדבר יז, יב), להודיעך שקטורת חביבה לפני הקב"ה. וגם הנשיאים בחנוכת המזבח הקריבו כל אחד כף אחת מלאה קטרת, וגם לעתיד לבוא מתכפרים בקטורת. (פירוש הרא"ש בשם הרמב"ן)
מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא
מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא (ברכות נח.), כעין שעושים המלכים, מוגמר ובושם, ומזבח העולה, כגון בית המטבחים, ושלחן ומנורה, והמטבחים רחוק ממשכנו של מלך, והשלחן והמנורה והמוגמר קרוב יותר, ובית קדשי הקדשים - חדר המלך ומקום כסאו, ולא מפני שהקב"ה צריך לזה כמו שכתוב (תהלים נ י-יב): "כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף, ידעתי כל עוף הרים אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה", אלא שהקב"ה חפץ להצדיק את ישראל, וכמו שאמרו חכמים "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", ולכן שיכן שכינתו ביניהם, שתהא אימתו ויראתו עליהם, ותיקן שיקריבו לפניו קרבנות, נדרים ונדבות חטאות ואשמות, תמידין ומוספין לכפר עליהם, כשאדם חוטא ורואה ויודע שנתכפר לו, ויודע שהוא נקי, נזהר יותר מלחטוא וללכלך עצמו בחטא, ואם לא ידע שמתכפר לו וחוטא היום ולמחר, יסבור, הלא בין כך וכך הריני מלוכלך בחטאים, משל לאדם שיש לו בגדים צחים ונקיים ומלובנים, כל זמן שבגדיו מלובנים הוא נזהר בהם מן הטיט ומן הלכלוך, וכיון שנתלכלכו יותר אינו נזהר, ולכן ציוה הקב"ה על העבודה ועל הקרבנות. (רבי יוסף בכור שור)
"וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת וכו' אַמָּה אָרְכּוֹ וכו" (ל, א-ב)
ו'עשית מ'זבח מ'קטר ראשי תיבות גמט' מילה ע"ה
מזבח הקטורת אין בו שום מידה של חצאין, אלא הכל אמות שלמות, ונראה בסיעתא דשמיא בטעם הדבר, בעבור שהקטרת מכפר על לשון הרע ומאריך ימים, ולכן גם במדתו הוא שלם, וכן כמו שאמר רשב"י זיע"א בזוה"ק (ויקהל דף ריח:) שכל הקורא פרשת הקטרת בכוונה מסיר המגפה וינצל מיצר הרע ויפלו שונאיו תחתיו.
ועשית מזבח מקטר ראשי תיבות גמטריא "מילה" עם הכולל, ללמד כשמביא בנו למולו, חשוב כאילו הקריב כל הקרבנות, והקטיר קטורת לפניו יתברך כמו שכתוב בזוהר הקדוש (לך לך דף צה.).
"וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'" (ל, י)
אפר האיל הוא יסוד המזבח
אמר רבי חנינא האייל שהקריב אברהם אבינו תחת בנו, לא יצא ממנו דבר אחד לבטלה וכו' אפרו הוא יסוד של מזבח הפנימי. (פרקי דר"א פרק לא)
אח'ת בשנ'ה יכפ'ר עלי'ו סופי תיבות תור"ה
"וכפר" האות פ' גדולה (במסורה שלנו האות פ' של וכפר אינה רבתי), ללמדנו שכפרה זו גדולה משאר כפרות, שזו בפנים ופעם אחת בשנה.
בפסוק זה כתוב שתי פעמים "אחת בשנה" באותו הפסוק, מדם חטאת הכיפורים, כפרים כתיב, כמו (שיר השירים ד, יג) "כפרים עם נרדים", חביבים כבשמים, הכפרי"ם בגימטריה שנה, וזהו אחת בשנה.
אחת בשנה יכפר עליו סופי תיבות תור"ה, העוסק בתורה הרי מכפר.
בשנה יכפר עליו לדודותיכם סופי תיבות "מורה". כמו שכתוב על הקב"ה (איוב לו, כב) "מי כמוהו מורה", כלומר, מורה לעשות תשובה.
יכפר עליו לדורותיכם קודש, סופי תיבות "שמור", שמור ומזומן היום הזה לכפרה.
קדש קדשים הוא לה', השם מעוטר בתגין, לרמוז שנח לו באותו יום מכפר לישראל, ובשבח הזה מוכתר ומעוטר.
קדשים הוא לה' - ראשי תיבות "קהל", מתאספים בקהל ומתפללים ביום הכפורים. (תוספות השלם)